דרשה לשביעי של פסח - שיר השירים
דרשה לשיר השירים
שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. ב יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. ג לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. ד מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ--נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.
ה שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. ו אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי...
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. ז מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה--בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ.
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ; מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. ט אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף; וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. י אֲנִי חוֹמָה, וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת; אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.
יא כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים: אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ, אֶלֶף כָּסֶף. יב כַּרְמִי שֶׁלִּי, לְפָנָי; הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ. יג הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ--הַשְׁמִיעִנִי. יד בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל, הָרֵי בְשָׂמִים.
קריאת שיר השירים בפסח
שיר השירים שייך לחמשת המגילות כחלק מהתנ"ך. המגילות הן: אסתר, רות , איכה , קהלת, שיר השירים. כל אחת מהן קוראים במועד אחר. את אסתר בפורים, את רות בשבועות, את איכה בתשעה באב, את קהלת בשמיני עצרת, ואת שיר השירים בפסח.
שיר השירים נבחר להיקרא דווקא בפסח, כיון ששיר השירים מספר את ההיסטוריה של עם ישראל, מגאולת מצרים ועד הגאולה העתידה. ודרכו אנו לומדים על ביטויי השבח והגדולה, והאהבה ההדדית שבין כנסת ישראל לקב"ה.
שבחו וגדולתו של הקב"ה: הגמרא אומרת: כל "שלמה" האמורים בשיר השירים הם קודש, שיר למי שהשלום שלו - אדון השלום, אחד משמותיו של הקב"ה - חוץ מהפסוק "כרמי שלי לפני האלף לך שלמה". (שבועות,לה, ב). אם כן, כל השירים על שלמה הם שבחו של הקב"ה: הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים (א, טז). שבחה של כנסת ישראל: כל השירים על הרעיה הם שבחה של כנסת ישראל, שנאמר: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים (א, טו). יציאת מצרים: שנאמר בה: כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (דברים טז, ג), מרומזת בפסוק: קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא; מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת (ב, ח). האמונה בגאולה ובמלך המשיח: מרומזת בפסוק: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. כלומר, בשעת הגאולה כאשר ה' ישוב עם כנסת ישראל לארץ ישראל, אנו נראה שכר לפעולתנו, מראשית האמונה שהאמנו בה' ביציאת מצרים, ועד לאמונה בגאולה האחרונה. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים (ד, ח), האמונה שהנחילו לנו אבות האומה של עם ישראל.
כיון ששיר השירים האהוב והטהור, שהוא קודש קדשים ומשובח מכל השירים, לא החמיץ דבר מן הדברים, והוא משורר את שיר האמונה של עם ישראל לאלוקיו, החל בגאולה הראשונה יציאת מצרים שבה בחר הקב"ה בעם ישראל, וכלה באמונה בגאולה האחרונה לעתיד לבוא. לפיכך אין מתאים יותר מחג הפסח,החג שבו עם ישראל נגאל ממצרים, ובו נאמר: וַיַּאֲמִינוּ בַּה', וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד, לא) - מלשורר בו את שיר השירים. ולכן יש נוהגים לקרוא אותו דווקא ביום טוב האחרון של פסח, המרמז גם על הגאולה העתידה.
עשרה שירים
התרגום אומר: עשרה שירים נאמרו בעולם, אך השירה הזו - שיר השירים - משובחת מכולם:
1. אדם הראשון: לאחר שחטא ביום בריאתו בערב שבת ואכל מעץ הדעת, הוא שב בתשובה ושר בכניסת השבת: מִזְמוֹר שִׁיר, לְיוֹם הַשַּׁבָּת (תהלים צב, א).
2. שירת הים: בזמן קריעת ים סוף שרו משה ובני ישראל שירה על הצלתם: אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמות טו, א).
3. בני ישראל: בזמן ששבו וניתנו לבני ישראל מים, לאחר פטירת מרים הנביאה שבזכותה הייתה באר המים, הם שרו כאמור: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ (במדבר כא, יז).
4. משה רבנו: בעת שהגיע שעתו של משה רבנו להסתלק מן העולם, גם אז הוא לא הזניח את צורכי הציבור ואמר לבני ישראל דברי מוסר והדרכה בשירת האזינו, כאמור: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי (דברים לב, א).
5. יהושע בן נון: בזמן שהוא נלחם באמורי, ערב שבת היה, והוא טרם סיים את המלחמה, ולמרות שהיה זה פיקוח נפש, הוא לא רצה לחלל את קדושת השבת. לכן הוא ביקש מה' שיפסיק את תנועת גרמי השמים, שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. שהשמש והירח ידמו מלומר את השירה שהם אומרים בעת הילוכם, "שמחים בצאתם וששים בבואם". ואכן כאשר ה' שידד את המערכות ונתן בידיו את האויב , הוא אמר שירה, כאמור: אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' (יהושע, י, יב).
6. ברק ודבורה: בזמן יבין וסיסרא שניתנו ביד ישראל, כאמור: וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם (שופטים ה, א) .
7. חנה אמנו: בשעה שהתפללה לה' על שמואל בנה, כאמור: וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה, וַתֹּאמַר (שמו"א, ב,א)
8. דוד המלך: בזמן שה' הציל אותו מכף אויביו ומיד שאול, דוד המלך שר על הניסים שעשה עמו ה', כאמור : וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה', אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמו"ב כב, א).
9. שלמה המלך: השיר ששר שלמה המלך ברוח הקודש לפני אדון העולם, כאמור: שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה.
10. בגאולה העתידה: השירה העשירית מזומנת לבני ישראל כשיצאו מגלות אדום, כפי שניבא ישעיה הנביא (ל, כט): הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם, כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג; וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, לָבוֹא בְהַר-ה' אֶל-צוּר יִשְׂרָאֵל. שירה זו תהיה לבני ישראל כליל חג הפסח, כשכולם באים בשמחה אל הר הבית לעבוד את ה' אלוקי ישראל.
המשובח שבשירים
מתוך כל עשרת השירים הללו שיר השירים הוא המובחר מכולם, ולכן הוא נקרא "שיר השירים". ואכן כך אומרים חז"ל: "אמר רבי עקיבא, לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים. אמר רבי אלעזר בן עזריה, משל למה הדבר דומה: למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום, ואמר לו, הוצא ממנו כך וכך סולת, כך וכך סובין, כך וכך מורסן, וסלית לי מתוכו גלוסקה אחת יפה מנופה ומעולה. כך כל הכתובים קודש ושיר השירים קדש קדשים" (תנחומא, תצוה, ה). יש סוגים שונים של שירים, אך שיר השירים ראוי לסוג המעולה, שיש בו קבלת עול מלכות שמים ומתוארת בו אהבת הקב"ה לעמו. וכך מסכם מדרש רבה: "שיר השירים – המשובח שבשירים, המעולה שבשירים, המסולסל שבשירים".
ספרי שלמה: שיר השירים, משלי, קהלת
ראוי להקדים הקדמה נוספת, בספר מלכים (א ה, יב) מסופר שלשלמה היו ספרים רבים: וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל-הָרֶמֶשׂ וְעַל-הַדָּגִים.
אך באיכה ירמיה הנביא מקונן (א, י): יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ. כאשר גבר האויב והחריב את בית המקדש הראשון, ולקח את כלי המקדש וגנזי הבית. ביניהם הם לקחו גם את ספריית בית המקדש שבתוכה היו כתבי יד עתיקים, יחד עם כל כתבי שלמה המלך. לכן בסופו של דבר, מתוך כל כתביו שרדו רק שלושה ספרים: שיר השירים, משלי וקהלת.
[במאמר המוסגר, נציין שאין זה מפתיע שאומות העולם חומדים את תורת ישראל. ידוע שהרבה מדברי חכמי האומות שאולים מהתורה ומוצגים בלבוש אחר, כמו רכוש גנוב שנותנים לו גוון שונה, או משנים את צורתו. אך למעשה אין כל חדש תחת השמש. אין דבר שלא רמוז בתורה, או שדוד ושלמה לא אמרו בחכמתם.
בספריהם של המשוררים הגרוזינים מאומות העולם - רוסתאווילי, צ'אווצ'אווזה, צריתילי - יש רעיונות שנשאלו ביודעין מן התנ"ך ומדברי חכמים. אם נתבונן בדברי המשורר שותא רוסתאווילי בפתח ספרו "עוטה עור הנמר", הוא מתחיל כפי שנהוג אצלנו בכבוד השכינה ("שכינה גאומרז'וס") ומברך את הא-ל שברא את העולם במאמר, כפי שנכתב בספר בראשית. בספרו הוא משתמש בדימויים רבים מן התנ"ך, למשל הפסוק משיר השירים: "כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות", והפסוק מקהלת: "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". חכמי האומות יודעים את הערך של התנ"ך ודברי חז"ל ומשתמשים בדבריהם, ואנו לדאבון לב, לא יודעים די את אשר שלנו הוא].
המדרש אומר (חזית, י) שסדר כתיבת הספרים הללו היה כך : את שיר השירים שלמה המלך כתב בצעירותו, את ספר משלי בבגרותו, ואילו את ספר קהלת בזקנותו. והסבירו זאת לפי הטבע שבעולם – שכן כאשר האדם צעיר הוא כותב דברי זמר , כאשר הוא מתבגר הוא כותב משלי חכמה, וכשהוא מזקין הוא כותב על הבלותם של החיים , כאמור: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת (קהלת, א, ב).
המשמעות של שיר השירים כמשל
אפיקורוס שאינו מאמין בדברי התורה יזלזל בשיר השירים, כי הוא יסבור שמדובר בשיר חול של אהבה. עלינו להבהיר לציבור, כי שיר השירים הוא קודש קודשים, והינו משל על האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל, ובו מתוארים הגעגועים לעבר המפואר והכמיהה לעתיד לבוא, כשיחדש ה' ימינו כקדם. אלו שמתייחסים לזה כאל רומן חילוני, ייתנו את הדין.
ראוי לקרוא את ההקדמה של רש"י הקדוש לשיר השירים. האלשיך הקדוש אף הוא בהקדמתו לשיר השירים מבאר בהרחבה את המשל בשיר השירים. נסביר את המשל על פי דבריהם:
משל למלך שנשא את האישה אשר אהב וחי עמה באושר, ריקד השטן ובגלל התנהגות קטנה שאינה ראויה, גזר לגרש את הכלה מביתו. אך לאחר מעשה, כשוך כעסו התחרט המלך על הצעד הפזיז. הוא נזכר כמה היה יפה הבית ומואר כשהכלה הייתה לצידו, ועתה כשהוא בודד אין הוא מוצא טעם בדבר. הכלה אף היא נזכרת בימי תפארתה ובוכה על מצבה העגום, ואומרת: "הייתי כלה בתוך אפיריון, וענן יומם על הר ציון. ועתה הושלכתי לחוץ, כעני ואביון". החתן מצידו מתחרט על שגירשה מביתו, והכלה אף היא מצדה מתחרטת על מעשיה, שכן אף אחד לא נהנה ממצב זה, בו הם נפרדים איש מרעהו.
[במאמר מוסגר: כאשר מתארים משל, צריך להדגים אותו מתוך מציאות החיים שהאנשים חווים, ודרכו להפנים את הלקח לחיי היום יום. כדאי לציין בסיפור המשל, שהתנהגותה של הכלה לא הייתה עבירה פלילית, שאין עמה מחילה. שכן הרבה לשון הרע עושה, לשון מדברת גדולות. הלקח הוא: שכאשר הוצת גפרור, לא צריך לשפוך שם בנזין. נוהג אני להזכיר את הפסוק האומר (בראשית, יג, ז): וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, לשון זכר. שכן בהתחלה הריב הוא פעוט, על עניינים של מה בכך. אך פסוק אח"כ נאמר: אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ ,לאחר שהזמן עובר, הריב הקטן כבר הופך למריבה גדולה.
אם אדם בטעות מאבד פעם אחת ברכת "שלום עליכם" שהוא היה צריך לומר לחברו, למחרת חברו כבר לא ישב לידו, ולאחר זמן הוא כבר לא יגיע לשמחותיו. הכול התחיל בגלל "שלום עליכם" קטן. אם יש נזילה קטנה צריך לטפל בה מיד ולסתום אותה במהירות. ולא - היא תלך ותגדל, וכבר יהיה קשה לסתום אותה].
נשוב למשל, אדם אחד מבין ידידי המלך והמלכה שהיה אוהב שלום, רצה להשיב את החיבור ביניהם. מכיוון שכל אחד מהם התקשה לעשות את הצעד הראשון, לכן הוא נטל את היוזמה וכתב שיר פואטי, שבו הוא תיאר למלך מה שיש בלבבה של המלכה, את אהבתה וגעגועיה אליו, בבחינת "מי יתנני כירחי קדם". ותיאר עבור המלכה, את אהבתו של המלך אליה. בכך הוא קיווה לקרב ביניהם, שישובו להתאחד מחדש.
לשונות טובים אלו של קרבה ואחדות, נכתבו ע"י שלמה המלך בשיר השירים כמשל לקב"ה ולכנסת ישראל. הוא המשיל את חיי האהבה על טהרת הקודש כדוגמה לקשר בין הקב"ה לעם ישראל. הוא צייר את הקב"ה כחתן אהוב הבוחר בעם ישראל, ואת כנסת ישראל ככלה החפצה בקרבתו המחודשת. כל שיר השירים מיוסד על משל זה: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, הם געגועיה של כנסת ישראל למתן תורה. מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, הם ביטויי אהבתה של כנסת ישראל לקב"ה. והקב"ה משיב לה אהבה: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה.
צער השכינה: אוי לי שהגליתי את בניי
אמנם בימיו של שלמה המלך נבנה בית המקדש, אבל ידע שלמה ברוח הקודש, שיבוא דור שעליו אמר משה רבנו: כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם (דברים ד, כה). וייגזר על בית המקדש חורבן, ועל בני ישראל גלות. לכן מתאר שלמה בשיר השירים, את חיבתו של הקב"ה לכנסת ישראל גם בזמן הפירוד, ואת צער השכינה כביכול מכך שהם שרויים בגלות.
ואכן, המדרש באיכה מתאר את נדודי השכינה, שעל כל אחת מהן היא מקוננת ואומרת: "אוי לי שהחרבתי ביתי". וכך אומרת הגמרא במעשה הידוע ברבי יוסי שפגש את אליהו הנביא: "שמעתי בת קול מנהמת כיונה ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות ... בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות, ג, א).
מהי הסיבה שהקב"ה מצטער, הרי מפני חטאינו גלינו מארצנו? אך כאשר ה' משווה אותנו ביחס לאומות העולם, בכל זאת אנו שומרים אמונים למלכו של עולם. וכך אומר דוד: שָׁפְטֵנִי אֱ-לֹהִים, וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד. ואומר: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמ"ב, ז, כג). ולכן השכינה מצטערת כביכול על בניה שגלו ואומרת: אוי לי.
זהו שאמר משה רבנו לפני כניסתם לארץ: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (דברים כח, ו). תחילה ביאה ואח"כ יציאה. ברוכים נהיה בכניסתנו לארץ, וברוכים נהיה גם בשעה שנצא לגלות. שכן הקב"ה יהיה עמנו גם בגלות, בבחינת "בכל צרתם לו צר". ואילו דוד המלך, המשיך מאותה נקודה שבה הפסיק משה רבנו, ואמר: ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ, מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם (תהלים, קכא, ח). תחילה יציאה ולאחר מכן ביאה. הקב"ה יהיה עמנו ביציאתנו לגלות, אך הוא לא יזנחנו בגלות לנצח. היציאה הינה זמנית בלבד, שכן לאחריה הקב"ה יביא אותנו עמו חזרה אל ארץ ישראל. אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי. אמנם עדיין החטא יכול לעכב שכן ישנה בחירה חופשית, אך הגזירה משמים מצדו של הקב"ה תתבטל, ואין הגאולה תלויה אלא בתשובה.
צערה של כנסת ישראל : צמאה לך נפשי
שלמה המלך ממשיך ומתאר גם את עם ישראל הדואגים ומצטערים בגלות, ורוצים לראות בשוב ה' לציון. בכל שמחה אנו מעלים את אבלות ירושלים על ראש שמחתנו. בהיותנו בגרוזיה, בקריאת "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" שהחכם היה מתרגם לקהל בהטעמה בשעת החופה, הפסוק היה חודר את העצמות. באמירת כל מילה ומילה מהפסוק, היו מטיפים מעט יין מן הכוס, ומכוונים לשם שמים, אם אשכחך ירושלים - כך ישפך דמי טיפה אחר טיפה. פה בארץ, כנראה חוששים לטנף את הרצפה...
שואלים אותי הציבור: ילמדנו רבנו, מה ההבדל בין מצות יד למצות מכונה, הרי גם זו מצה כשרה. ואני משיב להם, רק אם תחזרו אחורה בזמן לגרוזיה, ותדירו שינה מעינכם עד שתזכו להכין בזיעת אפכם מצת מצווה – רק אז תוכלו להיטיב להבין את ההבדל. הייתה בנו אהבה למצוות. למצה, כמו גם למצוות, היה יותר טעם, ערך וכבוד. קריאת שיר השירים בציבור, אמירת פרקי אבות בכל בית.
לצערנו, חלק מהציבור פה בארץ, מסתפקים באמירת סליחות בערב ראש השנה וערב יום כיפור. בחוץ לארץ, ימי הסליחות אכן היו ארבעים ימי סליחות בהשכמה. בארץ ישראל משום מה, הקלנו על עצמנו.
האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע אהב לנגן את הפסוק בתהלים (סג, ב): צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי; בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם, כאשר אדם נמצא במדבר, צימאונו למים כדי לרוות את נפשו, הינו רב יותר מאשר במקום ישוב. כך ישראל בצרתם ובגלותם, נכספו לשיבת ציון ולגאולה. כאמור: כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים (תהלים, מב, ב). ואומר: נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה, נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' ( פד, ג). כמה פסוקים יש במקרא על כך!
פשוטו הוא נמשלו
שמעתי מפי אדוני רבי חכם יעקב דבראשווילי זצ"ל, כאשר ביקש המגיד מדובנא לדרוש על שיר השירים, עמד אחד מן הקהל וביקש, בצחוק או שלא בצחוק, אם הוא יוכל לבאר את שיר השירים כפשוטו, ללא משל.
[ידוע כי המגיד מדובנה שהיה מגדולי הדרשנים, את כל דבריו היה דורש בדרך משל ונמשל. מסופר שפעם בא אליו יהודי קל שבקלים, ופנה אליו בעזות מצח ושאל אותו, מדוע דרשותיו אינן מצליחות להשפיע עליו. השיב לו המגיד מדובנא, משל למה הדבר דומה. למפוח שמנסים להבעיר אתו אש ללא הצלחה - כדי שהמפוח יפעל את פעולתו, יש צורך בניצוץ שאותו יהיה ניתן להבעיר. האש של היהדות, יכולה להיתפס רק אם יש בתוכך ניצוץ כלשהו שטרם כבה. אם לפני שהנך מגיע לשמוע את דרשותיי, תדליק אצלך את הניצוץ, אזי מובטח אני שדרשותיי יפעלו את פעולתם.
הכתוב אומר: אִוֶּלֶת אָדָם, תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ; וְעַל ה', יִזְעַף לִבּוֹ (משלי יט, ג). האדם הוא זה ששוגה בדרך, ובכל זאת את כעסו הוא מפנה כלפי ה'. אין לנו לתלות את כישלונותינו וטעויותינו אלא בעצמנו. שהרי "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". אם אינך מבין, אל תאשים את התורה וחכמיה, תאשים את עצמך. שכן זקנת ושבת, ועדיין לא קרית ולא שנית. אדם שבא אל הדרשה נקי כפיים ובר לבב, מובטח הוא שהיא תכנס ללבו. אדם שבא עם ציפורניים שלופות, לקנטר ולבקר - הדרשה לא תוכל לעזור לו. דומה הוא לאדם המקבל מרשמים לתרופות והם נערמים אצלו בארון – והוא שואל למה לא נרפאתי. לוואי ובשעה שהוא בולע את התרופות הם ירפאו אותו. אם דבר ריק הוא – מכם , בכם האשמה ולא בתורה.
הערה ותוכחה זו ראויים להיאמר בציבור. אם ביושבי בית המדרש יש ארבעה סוגי תלמידים, ודאי שבציבור יש עוד רבים מאלה. רובם באים עם רצון אמיתי לשמוע וללמוד, אך יש שבאים לראות היכן ניתן לבקר את התורה וחכמיה. מי שרוצה להכשיל, בסופו של דבר הוא זה שנכשל ומאבד את זמנו. "מי הקשה אליו וישלם"].
אמר לו המגיד מדובנא, דבריך מזכירים לי סיפור. בזמן מן הזמנים הייתה משפחה מכובדת אך קשת יום. האישה הייתה פקחית וחכמה, אך לרוע המזל בעלה היה תמים ובטלן. אינו יודע מטיב העולם הזה ולא בקי במשא ומתן. ביום מן הימים, אמרה לו אשתו, בנותינו מתבגרות ועומדות להגיע לפרקן, אין זה נאה שהם ימשיכו להסתובב בבגדיהם הבלויים והמרופטים. לכן ביקשה היא ממנו, צא נא לשוק ותקנה לי בד, שממנו אוכל לתפור שמלות חדשות עבורן. יצא בעלה לשוק ובתמימותו ניגש לסוחר הראשון שפגש, הציג בפניו את כל הכסף שנתנה לו אשתו, ואמר לו: האם תואיל בטובך למכור לי בד, שסכום הכסף הזה יכסה את עלותו. כיון שהסוחר ראה שהוא זכה בלקוח שוטה, הביא לו שאריות בד מסוג גרוע שהיו מונחים אצלו בקרן זווית.
הביא הבעל בשמחה לאשתו את הבד שהוא קנה כמצוותה. פרשה האישה את הבד בשמש כדי לבחון את טיבו, וגילתה שכולו נקבים נקבים, חלולים חלולים. האישה שראתה שכל הכסף שהושקע בעמל רב ירד לטמיון, גערה בבעלה: מהבד הזה אפילו שמלה אחת לא נוכל לתפור לבנותינו. מעכשיו והלאה, כשאתה יוצא לשוק אל תקנה דבר לפני שתראה בעיניך שהוא אינו מנוקב. הכניס זאת הבעל לראשו, ושמר בזיכרונו את הדרכתה של אשתו.
לתקופת השנה, האישה ביקשה ממנו לקנות נפה לצורכי הבית. יצא הבעל לשוק כשהוא זוכר את דברי אשתו, הוא סרק את כל דוכני השוק ופסל את כל הנפות שהציעו לו הסוחרים. לקראת ערב הוא חזר לביתו מבלי לקנות דבר, ובישר לאשתו בגאווה, שהפעם הוא לא בזבז את כספם לשווא, שכן הוא בחן את כל הנפות וגילה שכולן היו מנוקבות... אמרה לו אשתו: אכן בטלן אתה יותר מדי. כאשר היית צריך לחפש דבר שלם - הבאת מנוקב. וכאשר היית צריך להביא דווקא דבר מנוקב – שם אתה מחפש שלם?
אמר לו המגיד מדובנה, לאדם שביקש ממנו את ביאור שיר השירים ללא משל: דומה אתה לאותו בטלן שחיפש נפה ללא חורים. שיר השירים כל פשוטו הוא בנמשלו, ודווקא אותו אתה מבקש ממני לפרש לך כפשוטו?
נפנה עתה לביאור הפסוקים כסדרם:
שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה
כאמור, שלמה הוא הידיד אוהב השלום, ששר את טובתנו לפני ה' ואת אהבת הקב"ה לנו, כדי להשיב את האחדות והקרבה שהיתה בין הקב"ה לכנסת ישראל. זוהי המשמעות של שיר השירים – "לחבר את האוהל להיות אחד", "לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה". ובזה טמונה הקדושה והשגב של שיר השירים. אם כן, זוהי כוונת הפסוק הראשון: שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה - השיר שהוא שיר השלום והאחדות. שלמה - מלשון שלום, שהיה איש שלום, ושלום היה בימיו.
בימיו של דוד אביו היו מלחמות, כאמור: הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב; אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה (תהלים קמד, א). ולכן הוא לא זכה לבנות את בית המקדש. אך בימיו של שלמה היה שלום, כאמור (מלכים א ה, ד-ה): שָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה. ולכן נבנה בימיו בית המקדש. כך אומר ה' לדוד: לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים, שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו, מִסָּבִיב. כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ - וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו (דברי הימים א כב, ח). רק בזמן הגאולה העתידה בימות המשיח, תחזור תקופה כזו, שבה ישררו השלום והאחדות.
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ
מפרש רש"י ומקורו במדרש (זוטא שה"ש עה"פ): מי ייתן וישוב הקב"ה וישמיענו מפיו תורה כפי ששמענו מפיו בהר סיני. ידוע שאת הדברות הראשונות שמעו ישראל מפי הגבורה (מכות כד, א), אך הם נחפזו ואמרו למשה דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה (שמות כ, טו). לאחר מעשה הם התחרטו וביקשו מה' שהוא ישוב וישמיע להם את כל הדברות. דבריו של הקב"ה הם נצחיים כפי שהוא נצחי, חי וקיים לעד, ואם היינו שומעים את כל הדברות מפיו הם היו מתקיימים בנו לעולם. לפיכך אנו מייחלים לשוב ולשמוע תורה מפי ה'.
בדרך הדרש אומרים על הפסוק (ישעיה נד, ד): "וכל בנייך לימודי ה'" – כאשר כולם ילמדו תורה מפי ה' בעצמו, אזי "ורב שלום בנייך" – יהיה שלום בין תלמידי החכמים ולא יהיו מחלוקות בהלכות התורה.
ואכן בימות המשיח אנו נשוב ונזכה ל"תורה חדשה" מאת ה' (ראה ישעיה נא, ד), שתגלה לנו את "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה" (כלשון רש"י עה"פ), ותיחקק על לוח לבנו, כדברי הנביא: כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה', נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה (ירמיה, לא, לב).
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ;
אדם הראשון מלבד מצות "פרו ורבו", נתן לו הקב"ה עוד שש מצות לא תעשה והם: ע"ז, "ברכת ה'", שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ודינים. לבני נח הוא הוסיף את מצוות אבר מן החי. לאברהם הוא הוסיף וציווה על ברית מילה, ליצחק מילה ביום השמיני והפרשת מעשרות, ליעקב הוסיף את מצוות גיד הנשה (ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"א). תחילה ה' נתן את המצוות מעט מעט, ואח"כ בשעת מתן תורה הוא נתן את כול המצוות. מסביר המדרש "לריח שמניך" – המצוות שהאבות קיימו היו בבחינת ריח בלבד, אבל אחר כך "שמן תורק שמך" - את השמן עצמו הוא נתן לנו בשעת מתן תורה.
עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ
מפרש רש"י, כנסת ישראל היא הרעיה והעלמות הן האומות. ואף הם באים להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה. הוא מביא דוגמא מיתרו, רחב ורות ורבים בהיסטוריה.
סיפור נאה יש בגמרא (ע"ז, י, ב) על קטיעה בר שלום שהיה חבר בוועד המלכות של רומי. רצה הקיסר לאבד את היהודים. אמר בפניו קטיעה בר שלום את הפסוק: כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם (זכריה ב, י) . כפי שאי אפשר לעולם בלי רוחות כך העולם לא יכול להתקיים ללא יהודים. כל בריאת העולם, "בראשית" - בשביל ישראל שנקראו ראשית. הכתוב אומר: אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה--חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי (ירמיהו לג, כה). אם כן, בני ישראל הכרחיים לקיום העולם.
כיון שקטיעה בר שלום נחלץ להגנת היהודים, הקיסר שהיה שונא יהודים, דן אותו למיתה בשריפה. בדרך, כשהוא מובל לכבשן האש, ראתה אותו מטרוניתא אחת ואמרה לו : אבוי לה לספינה שהיא מפליגה ללא תשלום מכס. כוונתה הייתה, שלאחר כל המאמץ שהוא עשה להגנת היהודים, עלול הוא לא לזכות לחיי העולם הבא כיון שהוא אינו מהול. מיד כששמע זאת קטיעה, מצא את העוז בנפשו ובדרך כלשהי באבן או ביד, מל את ערלתו. מיד יצאה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא. ולכן על שם מצוות המילה, נקרא שמו קטיעה.
סיפור נוסף ישנו על הגרף פוטוצקי. הוא היה אחד מן האצילים החשובים בפולין והיה איש משכיל. הוא חקר את הדתות השונות והגיע למסקנה שהדת היהודית היא האמיתית, ולכן הוא התגייר. לאחר שנודע הדבר לחשובי הממלכה ולכמרים, הם ניסו להניאו מצעד זה, אך הוא היה איתן באמונתו. ואמר להם, אפילו פתיל ציצית אחד אינני מוכן להסיר. כיון שראו שלא יוכלו להחזירו לחיק אמונתם,דנו אותו לשריפה בכיכר העיר.
לפני שהרגו אותו שאלו אותו תלייניו הנוצרים, האם יש בלבך עלינו. הוא השיב להם, דעו כי אינני אויב שלכם. זוכר אני בילדותי בזמן השלג, הייתי יוצר צורות בשלג, בובת אדם ובית. באו נערים פרחחים ופירקו את הבובות שבניתי. רצתי מיד בוכה ופגוע לאבי וסיפרתי לו את סיפור המעשה . במקום להשתתף בצערי, אבי שחק למשמע הסיפור. שאלתי את אבי למה הינך צוחק? ענה לי: כשתתבגר תבין, ותצחק אף אתה.
ואכן, אז בילדותי צורות השלג שעשיתי היו נראים לי כיצירה משמעותית, הבובה הייתה בעיני כאדם, והבית היה בעיני כבית. עכשיו כשהתבגרתי אני אכן מבין וצוחק. שכן אלו היו בסך הכול צורות שצרתי בשלג, שתיכף נמס ממילא. כך אנו, באנו לעולם הזה, ואתם הורגים בנו כאן. אך אינכם יודעים שהעולם הזה הוא זמני, ולא זהו כל האדם. אתם יכולים לפגוע רק בחומר הגוף, אך עם נשמתי הנצחית לא תוכלו להתמודד. בעולם הבא אין כאבי העולם הזה נחשבים למאומה, ולכן אינני קטגור שלכם. מספרים כי היה זה יום שני של חג השבועות כאשר העלו אותו למוקד על קידוש ה'. עוד מספרים שהגאון מוילנא ביקש שיטמנו אותו ליד קברו של הגרף פוטוצקי.
בהקשר זה, ידוע הסיפור עם הרבי הריי"צ, שאמר לחוקריו כאשר הם איימו עליו באקדח: הצעצוע הארור הזה מפחיד רק מי שיש לו אלילים רבים ועולם אחד, אך מי שיש לו אל אחד ושני עולמות אין לו ממה לחשוש.
שלוש פירושים יש למילה "עלמות". א) עלמות – הם הצעירים, גרי הצדק שזה עתה באו לחסות תחת כנפי השכינה (ראה שה"ש רבה עה"פ). ב) עלמות – אל תקרי עלמות אלא על מות, בני ישראל המוכנים למסור את נפשם על קדושת השם עד מוות. (ע"ז לה, ב). ג) עלמות – מלשון עולמות (ראה ע"ז , שם). מדוע "עלמות אהבוך" – הגרים הבאים לחסות תחת כנפי השכינה, ובני ישראל שמוסרים נפשם על קדושת ה'? כיון שהם מאמינים בשני עולמות, עולם הזה ועולם הבא, ואינם שמים את עולם הגוף והחומר לעיקר.
מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה
אומרת הגמרא (ברכות יז): "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה". ההבדל שבין חמץ למצה הוא רק בשאור המחמיץ את העיסה ומתפיח אותה. החמץ רומז לבעלי הגאווה שהעולם אינו מספיק להם. יצר הגאווה הוא אבי החטא. אם רק תסיר מאיתנו את החמץ - "אחריך נרוצה".
שתי דרכים יש לו לבורא עולם להביא את האדם לדרך הישר, דרך מתוקה ודרך מרה. אם אנו באים מרצוננו לקראת ה' – מה טוב. אך אם לא – הקב"ה מעמיד לנו מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה (סנהדרין צז, ב), בבחינת "ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן" (אסתר ג, י). ואז לאחר הצרות והייסורים נאלצים אנו לשוב אל ה'.
שמעתי פעם מרבי ידידיה פרנקל זצ"ל רבה של תל אביב: כל יהודי מאמין מברך בברכות השחר "שלא עשני גוי". הוא שאל למה אנו מברכים זאת כל בוקר, די לברך רק פעם אחת בחיים? והשיב, יש לפרש "ברוך שלא עשני גוי" - אנו מודים לה' שאיננו יהודים רק מפחד הגוי. שלא הגוי הוא מי שעשני יהודי מאמין. ישנם אנשים שאם הם ראו חלום רע, מגיעים הם לבית הכנסת. נפטר להם מישהו ל"ע במשפחה, הם באים לאמירת קדיש. ברוך שלא עשני יהודי מתוך יראה, אלא בגלל מי שאני ומתוך אהבה.
האיכר כדי לגרום לשור לעשות את מלאכתו, הוא מביא לפניו תבואה או מכה אותו במקל. שור חכם לא יחכה למקל. גם אנו אומרים לה', איננו חפצים בייסורים. אבל, אנא תן לנו משיכה קטנה כדי שנוכל לרוץ לקראתך. בבחינת "ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו" (שמות כד, כו). כלומר, כאשר האדם מתעורר מיוזמתו, התעוררות פנימית זו נקראת "אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה. לדוגמה, אדם שנפל לפתע בדרך, אם הוא יכול לקום מצד עצמו איננו מתערבים, אך אם עובר זמן והוא לא קם הוא כנראה איבד את הכרתו, ולכן אנו צובטים בו מכים אותו. המטרה אינה לרעתו, הכוונה היא להחזיר לו את ההכרה.
אומרים בני ישראל לקב"ה: רוצים אנו לקום, ואין אנו רוצים להזדקק למכות ולייסורים. אך אנו צריכים שתושיט לנו יד לעזרה. אם תתמוך בנו אך מעט, אזי מיד נוכל לקום. אדם שאינו מצליח בעסקיו, המצווה היא לתמוך בו לפני שהוא ייפול ויהפוך לעני, הפסוק אומר (ויקרא כה, לה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו". גם אנו אומרים לה', אנחנו עדיין לא במצב שבו נפלנו ואיבדנו את ההכרה עד שאיננו יכולים לקום. אנו רק צריכים שתחזיק בנו ותיתן לנו משיכה קטנה. ואם תמשכנו – "אחריך נרוצה".
פירוש אחר - הקב"ה הוא זה שאומר לכנסת ישראל: אם תמשכוני רק מעט, אתן לכם שכר רב. המשיל זאת המגיד מדובנה, לאדם שהתאלמן ל"ע, ונשא אישה חורגת. מאשתו הראשונה היה לו בן יחיד. איתרע מזלו ואשתו השנייה, הייתה אישה רעה שהייתה מושלת עליו. היא לא איפשרה לו לעזור ולתמוך כלכלית בבנו האהוב. קרא האיש לבנו בסתר ואמר לו, הא לך שטר חוב שבו אני חתום על התחייבות של החזר הלוואה כלפיך. גש עם התחייבות זו לבית המשפט ותדרוש שאני אחזיר לך את החוב. הבן שכיבד את אביו לא רצה בתחילה להישמע לו, אך לאחר שהאב אמר לו: זו היא צוואתי אליך, ובכך אתה מכבד אותי, כיון שזו הדרך היחידה שבה אוכל להצליח להציל משהו מידיה של אשתי ולעזור לך. בדרך כלל כשמגיעים מסמכים מהשלטונות נמנעים מלחתום עליהם, כשמגיעה הזמנה למשפט מתחמקים ממנה, וממנים עורך דין שיעזור לנו להשתמט. אך לא כן היה כאשר הבן הזמין את האב למשפט לתשלום החוב המדומה – במקרה הזה, לא היה צורך באנשי החוק והוא רץ בעצמו לבית המשפט.
הנמשל הוא, אנחנו בניו של מלך מלכי המלכים, כאשר אנו עומדים לפניו למשפט למרות שהוא רחום וחנון, אין הוא יכול להפלות את בניו בדין, בבחינת "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". אך אם הבנים נותנים לו סיבה קטנה לזכות אותם, מיד הוא מעניק להם שפע טובה.
במעשה הטוב שאנחנו עושים אנחנו מחייבים את הבורא כביכול לזכות אותנו בדין, בבחינת "תנו עוז לאלקים" (תהלים סח, לה). ובלשון הזוהר (ראה זהר חדש על מגלת רות מה, ב): "לתת כוח בפמליא של מעלה". במדרש נאמר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שה"ש רבה). ועוד נאמר בגמרא (שבת קד, א): "הבא לטהר - מסייעין אותו".
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ
דוד המלך אמר (תהלים קיח, ד): זֶה-הַיּוֹם, עָשָׂה ה'; נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. שואל המדרש (שה"ש רבה עה"פ) זהו פסוק דו משמעי - במי נשמח ביום עצמו (ביום טוב), או במי שציווה עליו? בא שלמה המלך ופירש: נגילה ונשמחה בך, כלומר בהקב"ה. איננו עובדים את ה' על מנת לקבל פרס לעולם הבא, אלא בשבילו עצמו, עצמות ומהות אין סוף.
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה
אומר המדרש (שה"ש רבה עה"פ): שחורה אני במעשיי ונאווה במעשי אבותיי. בתינו - "כאהלי קדר", אך של אבותינו היו כמו "יריעות שלמה".
המשיל זאת המגיד מדובנה, לאב ובנו שהלכו בדרך וראו טירה הבנויה לתלפיות, אך היא הייתה מוזנחת ולא משופצת. שאל הבן את אביו: בעל הבית של טירה זאת עשיר הוא או עני? אם תאמר עני, כיצד הצליח לבנות טירה זו? ואם תאמר עשיר, מדוע הוא מזניח אותה ולא משפץ אותה? עונה האב לבנו: כנראה אבותיו של בעל הבית היו עשירים והם שהורישו לו את הבית, אך הבן אינו מוצלח כאבותיו ולכן אין ביכולתו להשקיע בו.
אנו צריכים לעשות לעצמנו חשבון נפש על מעשינו, ולבחון מה מהם אנו השגנו בכוחות עצמנו. שכן המעשים הטובים שנותרו לנו אינם בזכותנו. התפילה שאנו משתתפים בה היא בזכות אבותינו והדרכתם. ואילו התפילה שאנו מחמיצים היא בגלל מעשינו, ולמרות מה שאבותינו חינכו אליו. אין אנו יכולים לתלות את האשמה בהם. זוהי כוונת המדרש: "שחורה אני – במעשיי", העבירות שיש בידינו שייכים למעשינו. "ונאווה - במעשי אבותיי". המצוות שאנו מקיימים הם בזכות אבותינו.
פירוש נוסף: "שחורה אני ונאווה". יהודי מאמין משחיר את עצמו בעולם הזה. צאו וראו, למי קוראים נאור, תרבותי ומודרני. אדם מאמין מכונה "שחור", שונא אור וקידמה. אך יודעים אנו את האמת שבעיני הקב"ה אנחנו ה"נאים" והנאורים. שהרי "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" (ראה סוף קידושין).
אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ;
בני ישראל פונים לאומות העולם ואומרים להם, אל תשמחו למפלתי. מעשינו לא היו שחורים מלכתחילה. הפירוד הוא זמני בלבד, שכן בעתיד יחזור העור ללובן הטבעי.
ידוע הוא המשל על ההתערבות בין הרוח והשמש, מי יצליח להפשיט את האדם מבגדיו. ניסה הרוח בכל כוחו לנשוב בעוז אך האדם חיזק את אחיזתו בבגדיו לבל יעופו. יצאה השמש והפיצה את חומה, מיד נאלץ האדם לפשוט את בגדיו ולצנן את גופו.
כך בני ישראל בין האומות, הצרות והייסורים שבאו עלינו כרוח סערה לא יכלו לנו. אך בשעת רווחה, כאשר שוזפת אותנו השמש, אנו פושטים את האמונות שלנו ומשחירים את מעשינו. אומרים אנו לאומות העולם: אין שחרות זאת טבעית בנו, אלא תסתלק היא בתום חום הקיץ. בני ישראל יחזרו בתשובה אל השורש והמקור.
נפנה עתה לביאור הפסוקים המסיימים של שיר השירים:
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ--רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.
בני ישראל מבקשים מה', את אהבתך לנו תשמור מסותרת בלב, וגם אם תגלה אותה, תניח אותה על הזרוע שלעיתים גלויה ולעתים מכוסה. שלא תבלוט מדי, בבחינת "למה תתראו". כיון שהרשעים הארורים, אהבתך הגלויה אלינו גורמת לקנאתם להתפרץ כאש אוכלת.
מסופר בגמרא (סנהדרין קב, א) שבימי ירבעם בן נבט תלמידי חכמים היו נחשבים בעיניו כעשבי השדה. רק הקנאה היא שהוציאה אותו מן העולם. הוא קינא בבית דוד, ורצה אף הוא לרשת את כסא המלוכה. למרות שהוא הובטח לבית דוד כבר בתורה, ככתוב (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה", "על כיסאו לא ישב זר" (נוסח ברכת ההפטרה).
שלושה כתרים הם: כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה לזרעו של אהרון, כתר מלכות לזרע דוד, וכתר תורה מונח לכולם (רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"א). לכן על הארון שבו מונחים הלוחות נאמר (שמות כה, י): "ועשו ארון עצי שיטים", "ועשו" לשון רבים, כלומר שלכולם יש חלק בארון. אך ירבעם לא הסתפק בכתר תורה, ורצה לזכות גם בכתר מלכות. מידה רעה היא לאדם שעינו צדה דווקא את מה שלא שייך לו ועליו הוא נאבק. הכתוב אומר (משלי יד, ל): "ורקב עצמות קנאה".
מספרת הגמרא (סנהדרין שם) שהקב"ה ניסה להחזירו למוטב ואמר לו: ירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. מיד שאל ירבעם, מי בראש? משאלתו זו עולה כי ברשעותו שהיה בה הוא נשאר, והוא לא חזר בתשובה. שהרי בדבריו של הקב"ה אליו הוא העמיד אותו לפני דוד המלך, כראוי לבעל תשובה, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים (ברכות לד, ב). שהרי כך ה' תיאר את סדר העומדים: "אני, אתה, ובן ישי" בסוף. אך מיד כאשר שמע ירבעם את שמו של דוד בן ישי, טחו עיניו מראות בגלל אש הקנאה, והוא שאל: "מי בראש"? כיון שראה הקב"ה כך, חזר בו וענה לו: "בן ישי בראש"!
ישעיה הנביא אומר לבני ישראל מאהבתי אליכם (ישעיה מט, טז): הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; כלומר את חותמך אענוד על ידי ולא על הזרוע. חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד, אם תהיו בצורים כחומה - לא יפגע בכם עין הרע, כמו יוסף הצדיק שנאמר עליו בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן (בראשית מט, כב). אם אנו בטוחים שנעמוד כחומה ולא נתור אחר עיננו, רשאים אנו לדרוש מה' את הבטחתו: "הן על כפיים חקותיך".
מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה--בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ.
אומר המדרש: מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבת אברהם אבינו, ונהרות לא ישטפו את מסירות נפשו של יצחק, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבת יעקב אבינו את בוראו – בוז יבוזו לו.
האהבה לה' לתורה ולמצוות היא ששמרה עלינו לאורך הגלות למרות המים הרבים שניסו לכבות אותה. יודעים אנו את שעבר על בני ספרד בימי האינקוויזיציה, ובכל זאת הם שמרו על היהדות במסירות נפש.
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ; מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ
כידוע, בתחילה גלו מארץ ישראל עשרת השבטים ע"י שלמנאסר מלך אשור, ורק אח"כ גלו יהודה ובנימין. שלמה שהיה מלך בירושלים בתחום שבטו של יהודה, אף כאן הוא מגלה את אהבתו לאחיו. הוא פונה לה' ואומר: אמנם הבטחת שהמים הרבים של הגלות לא יוכלו לכבות את אש האהבה של בני ישראל. אך "אחות לנו קטנה", הם בני עשרת השבטים. "ושדים אין לה", אין להם מנהיגי עדה ורבנים המגדלים אותם. א"כ "מה נעשה לאחותנו" בזמן קיבוץ הגלויות של נידחי ישראל ?
משיב ה' לשלמה: "אם חומה היא" אם שמרו הם על יהדותם , הם יהיו זכאים לגאולה. אך "אם דלת היא" שפתוחה היא לכל רוח, פעם כאברהם פעם כהרן – לא יהיו זכאים לגאולה.
שלמה שהיה אוהב שלום לא הסתפק בזה. ופונה לה' ואומר לו, אל תדרוש מעשרת השבטים מה שאתה דורש מבני יהודה. אנו זמן רב היינו בירושלים קרובים לבית המקדש, היו בנו כוהנים ולויים. גם כשגלינו הצטרפו אלינו ירמיהו, נביאים ומוכיחים. וכעבור שבעים שנה חזרנו עם עזרא הסופר. אך הם היו אבודים ללא מורה ומנהיג.
זהו שאומר שלמה: "אני חומה", כי "שדי כמגדלות", חכמינו היו כשומרי החומות. אנו גדלנו בכותאיסי , טביליסי, קולאשי . אך מה יעשו יהודי קחתי, שללא רבנים וחכמים שמרו הם אמונים לעם ישראל. חכם עמנואל, חכם ישראל, היו מגיעים ושוחטים עבורם פעם בכמה חודשים בשר כשר לאכילה. היו מתאספים כמה מבוגרים שנולדו בזמן המלחמה ומלים אותם יחד.
אנו גדלו על שדי אמנו, אצל אב ואם. ולכן החזקנו מעמד במשך אלפיים שנות גלות כבני יהודה. בתי כנסת, שלוש תפילות ביום, תלמודי תורה וישיבות. המקוואות בסוראם ובסצ'חרה היו של מי מעיין! רבי חכם חיים אלואשוילי, מבני ירושלים היה בקי בתלמוד, פוסקים ופילוסופיה. אך מאותם נדחים שגדלו ללא רב וחכם, אל תדרוש כמו אלה שגדלו בצל התורה.
מסיים שלמה ואומר: "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום". השלום שביקשתי מצא חן בעיניו של הקב"ה, ולכן הוא מבטיח (ישעיה כז, יג): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם.
כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים: אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ, אֶלֶף כָּסֶף. כַּרְמִי שֶׁלִּי, לְפָנָי; הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת-פִּרְיוֹ.
מסבירים בדרך רמז, כי השכר של אלף כסף מחושב על בסיס מאה ברכות שעל האדם לברך בכל יום.
מאה ברכות הם: ברכות השחר – עשרים ברכות. שלש תפילות עמידה – חמישים ושבע ברכות. ברכות קריאת שמע בבוקר ובערב – שבע ברכות, שתי סעודות בכל יום הכוללות ברכות נטילת ידיים והמוציא, וארבע ברכות בברכת המזון, וברכת יין שעל ברכת המזון תחילה וסוף - יחד שש עשרה ברכות, ובסכך הכל מאה ברכות. בשבת שתפילת העמידה קצרה, יש להוסיף בברכת הפירות, בבשמים, ובברכות התורה כדי להשלים למאה ברכות.
וזהו הרמז בפסוק (במדבר ז, יד): "כף אחת עשרה זהב". כלומר "כף" בגימטריה 100, "אחת", על כל ברכה אחת - השכר הוא "עשרה זהב", נמצא שהשכר על מאה ברכות הוא "אלף כסף".
הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ—הַשְׁמִיעִנִי
"היושבת בגנים" היא כנסת ישראל היושבת בבתי הכנסת ובבתי המדרש. "חברים מקשיבים", הם המלאכים המקשיבים ומצפים לשמוע את קולך – קול התורה והתפילה והברכות של עם ישראל.
בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל, הָרֵי בְשָׂמִים.
אנו מבקשים מה' שימהר את הגאולה ויברח מן הגולה, וישרה את שכינתו בהר הבית בבית המקדש. יש להבין מדוע אנו מבקשים מה' "ברח דודי", הרי על הגאולה העתידה הנביא מתנבא כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן (ישעיה נב, יב). כמו כן, מהו ההבדל בין הגאולה העתידה לגאולת מצרים שבה נאמר כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (דברים טז, יג).
המשיל זאת המגיד מדובנה, לאדם שנכנס למסעדה ומבקש מבעל הבית להגיש לו במהירות את הארוחה שכן הוא ממהר. כאשר הוא ניגש לאכול מתברר לו כי האוכל לא מספיק מבושל וגם לא היה מתובל כראוי.
פעם אחרת הוא נכנס שוב למסעדה, בפעם הזו אמרו לו כי יגישו לו את האוכל במהירות, כיון שבעל הבית ממהר. להפתעתו הפעם האוכל היה מוכן כראוי ומתובל כהלכה. לתמיהתו לפשר ההבדל, השיבו לו: כאשר אתה הוא זה שמיהרת, האוכל עדיין לא היה מוכן ובעל הבית נאלץ למהר ולהכין את הארוחה בלחץ הזמן. אך כאשר אתה היית מוכן והבעל הבית מיהר, הוא דאג מראש להכין ארוחה ראויה.
מכאן, שהתשובה לשאלות שהצגנו, נעוצה בהבנת ההבדל שבין הגאולה ממצרים שבה אנו מיהרנו ("ברח העם"), כיון שרצינו לברוח ממצרים כדי לא לשקוע במ"ט שערי טומאה, ולכן היא הייתה גאולה שיש אחריה גלות. כי "לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", כלומר שלא הייתה גאולה מושלמת ו"אפויה" כל צרכה. לבין הבקשה שלנו מה' שהוא ימהר את הגאולה ("ברח דודי") ולא מצד החיפזון שלנו, אז הגאולה תהיה מוכנה כראוי ולכן היא תהיה גאולה שלימה ונצחית. וזהו גם הפירוש של הפסוק (ישעיה ס, כב) אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה, שאמנם הגאולה תהיה במהירות מצידו של הקב"ה בבחינת "אחישנה", אבל תהיה בה גם המעלה של "בעתה", כיון שאנו מצידנו נהיה מוכנים עבורה ולכן היא תהיה גאולה שלימה ונצחית.
שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה. ב יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן. ג לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ; עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ. ד מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה; הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ--נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן, מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ.
ה שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה. ו אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ; בְּנֵי אִמִּי נִחֲרוּ בִי, שָׂמֻנִי נֹטֵרָה אֶת הַכְּרָמִים, כַּרְמִי שֶׁלִּי, לֹא נָטָרְתִּי...
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה. ז מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה--בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ.
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ; מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ. ט אִם חוֹמָה הִיא, נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף; וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז. י אֲנִי חוֹמָה, וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת; אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו, כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם.
יא כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים: אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ, אֶלֶף כָּסֶף. יב כַּרְמִי שֶׁלִּי, לְפָנָי; הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת פִּרְיוֹ. יג הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ--הַשְׁמִיעִנִי. יד בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל, הָרֵי בְשָׂמִים.
קריאת שיר השירים בפסח
שיר השירים שייך לחמשת המגילות כחלק מהתנ"ך. המגילות הן: אסתר, רות , איכה , קהלת, שיר השירים. כל אחת מהן קוראים במועד אחר. את אסתר בפורים, את רות בשבועות, את איכה בתשעה באב, את קהלת בשמיני עצרת, ואת שיר השירים בפסח.
שיר השירים נבחר להיקרא דווקא בפסח, כיון ששיר השירים מספר את ההיסטוריה של עם ישראל, מגאולת מצרים ועד הגאולה העתידה. ודרכו אנו לומדים על ביטויי השבח והגדולה, והאהבה ההדדית שבין כנסת ישראל לקב"ה.
שבחו וגדולתו של הקב"ה: הגמרא אומרת: כל "שלמה" האמורים בשיר השירים הם קודש, שיר למי שהשלום שלו - אדון השלום, אחד משמותיו של הקב"ה - חוץ מהפסוק "כרמי שלי לפני האלף לך שלמה". (שבועות,לה, ב). אם כן, כל השירים על שלמה הם שבחו של הקב"ה: הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים (א, טז). שבחה של כנסת ישראל: כל השירים על הרעיה הם שבחה של כנסת ישראל, שנאמר: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה עֵינַיִךְ יוֹנִים (א, טו). יציאת מצרים: שנאמר בה: כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (דברים טז, ג), מרומזת בפסוק: קוֹל דּוֹדִי, הִנֵּה-זֶה בָּא; מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, מְקַפֵּץ עַל הַגְּבָעוֹת (ב, ח). האמונה בגאולה ובמלך המשיח: מרומזת בפסוק: אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי, תָּשׁוּרִי מֵרֹאשׁ אֲמָנָה. כלומר, בשעת הגאולה כאשר ה' ישוב עם כנסת ישראל לארץ ישראל, אנו נראה שכר לפעולתנו, מראשית האמונה שהאמנו בה' ביציאת מצרים, ועד לאמונה בגאולה האחרונה. מֵרֹאשׁ שְׂנִיר וְחֶרְמוֹן, מִמְּעֹנוֹת אֲרָיוֹת, מֵהַרְרֵי נְמֵרִים (ד, ח), האמונה שהנחילו לנו אבות האומה של עם ישראל.
כיון ששיר השירים האהוב והטהור, שהוא קודש קדשים ומשובח מכל השירים, לא החמיץ דבר מן הדברים, והוא משורר את שיר האמונה של עם ישראל לאלוקיו, החל בגאולה הראשונה יציאת מצרים שבה בחר הקב"ה בעם ישראל, וכלה באמונה בגאולה האחרונה לעתיד לבוא. לפיכך אין מתאים יותר מחג הפסח,החג שבו עם ישראל נגאל ממצרים, ובו נאמר: וַיַּאֲמִינוּ בַּה', וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ (שמות יד, לא) - מלשורר בו את שיר השירים. ולכן יש נוהגים לקרוא אותו דווקא ביום טוב האחרון של פסח, המרמז גם על הגאולה העתידה.
עשרה שירים
התרגום אומר: עשרה שירים נאמרו בעולם, אך השירה הזו - שיר השירים - משובחת מכולם:
1. אדם הראשון: לאחר שחטא ביום בריאתו בערב שבת ואכל מעץ הדעת, הוא שב בתשובה ושר בכניסת השבת: מִזְמוֹר שִׁיר, לְיוֹם הַשַּׁבָּת (תהלים צב, א).
2. שירת הים: בזמן קריעת ים סוף שרו משה ובני ישראל שירה על הצלתם: אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמות טו, א).
3. בני ישראל: בזמן ששבו וניתנו לבני ישראל מים, לאחר פטירת מרים הנביאה שבזכותה הייתה באר המים, הם שרו כאמור: אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַשִּׁירָה הַזֹּאת: עֲלִי בְאֵר, עֱנוּ לָהּ (במדבר כא, יז).
4. משה רבנו: בעת שהגיע שעתו של משה רבנו להסתלק מן העולם, גם אז הוא לא הזניח את צורכי הציבור ואמר לבני ישראל דברי מוסר והדרכה בשירת האזינו, כאמור: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה; וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי (דברים לב, א).
5. יהושע בן נון: בזמן שהוא נלחם באמורי, ערב שבת היה, והוא טרם סיים את המלחמה, ולמרות שהיה זה פיקוח נפש, הוא לא רצה לחלל את קדושת השבת. לכן הוא ביקש מה' שיפסיק את תנועת גרמי השמים, שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. שהשמש והירח ידמו מלומר את השירה שהם אומרים בעת הילוכם, "שמחים בצאתם וששים בבואם". ואכן כאשר ה' שידד את המערכות ונתן בידיו את האויב , הוא אמר שירה, כאמור: אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַה' (יהושע, י, יב).
6. ברק ודבורה: בזמן יבין וסיסרא שניתנו ביד ישראל, כאמור: וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה, וּבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם (שופטים ה, א) .
7. חנה אמנו: בשעה שהתפללה לה' על שמואל בנה, כאמור: וַתִּתְפַּלֵּל חַנָּה, וַתֹּאמַר (שמו"א, ב,א)
8. דוד המלך: בזמן שה' הציל אותו מכף אויביו ומיד שאול, דוד המלך שר על הניסים שעשה עמו ה', כאמור : וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה', אֶת-דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת (שמו"ב כב, א).
9. שלמה המלך: השיר ששר שלמה המלך ברוח הקודש לפני אדון העולם, כאמור: שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה.
10. בגאולה העתידה: השירה העשירית מזומנת לבני ישראל כשיצאו מגלות אדום, כפי שניבא ישעיה הנביא (ל, כט): הַשִּׁיר יִהְיֶה לָכֶם, כְּלֵיל הִתְקַדֶּשׁ-חָג; וְשִׂמְחַת לֵבָב כַּהוֹלֵךְ בֶּחָלִיל, לָבוֹא בְהַר-ה' אֶל-צוּר יִשְׂרָאֵל. שירה זו תהיה לבני ישראל כליל חג הפסח, כשכולם באים בשמחה אל הר הבית לעבוד את ה' אלוקי ישראל.
המשובח שבשירים
מתוך כל עשרת השירים הללו שיר השירים הוא המובחר מכולם, ולכן הוא נקרא "שיר השירים". ואכן כך אומרים חז"ל: "אמר רבי עקיבא, לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים. אמר רבי אלעזר בן עזריה, משל למה הדבר דומה: למלך שנטל סאה של חטים ונתנה לנחתום, ואמר לו, הוצא ממנו כך וכך סולת, כך וכך סובין, כך וכך מורסן, וסלית לי מתוכו גלוסקה אחת יפה מנופה ומעולה. כך כל הכתובים קודש ושיר השירים קדש קדשים" (תנחומא, תצוה, ה). יש סוגים שונים של שירים, אך שיר השירים ראוי לסוג המעולה, שיש בו קבלת עול מלכות שמים ומתוארת בו אהבת הקב"ה לעמו. וכך מסכם מדרש רבה: "שיר השירים – המשובח שבשירים, המעולה שבשירים, המסולסל שבשירים".
ספרי שלמה: שיר השירים, משלי, קהלת
ראוי להקדים הקדמה נוספת, בספר מלכים (א ה, יב) מסופר שלשלמה היו ספרים רבים: וַיְדַבֵּר, שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל; וַיְהִי שִׁירוֹ, חֲמִשָּׁה וָאָלֶף. וַיְדַבֵּר, עַל-הָעֵצִים, מִן-הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן, וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר; וַיְדַבֵּר עַל-הַבְּהֵמָה וְעַל-הָעוֹף, וְעַל-הָרֶמֶשׂ וְעַל-הַדָּגִים.
אך באיכה ירמיה הנביא מקונן (א, י): יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ. כאשר גבר האויב והחריב את בית המקדש הראשון, ולקח את כלי המקדש וגנזי הבית. ביניהם הם לקחו גם את ספריית בית המקדש שבתוכה היו כתבי יד עתיקים, יחד עם כל כתבי שלמה המלך. לכן בסופו של דבר, מתוך כל כתביו שרדו רק שלושה ספרים: שיר השירים, משלי וקהלת.
[במאמר המוסגר, נציין שאין זה מפתיע שאומות העולם חומדים את תורת ישראל. ידוע שהרבה מדברי חכמי האומות שאולים מהתורה ומוצגים בלבוש אחר, כמו רכוש גנוב שנותנים לו גוון שונה, או משנים את צורתו. אך למעשה אין כל חדש תחת השמש. אין דבר שלא רמוז בתורה, או שדוד ושלמה לא אמרו בחכמתם.
בספריהם של המשוררים הגרוזינים מאומות העולם - רוסתאווילי, צ'אווצ'אווזה, צריתילי - יש רעיונות שנשאלו ביודעין מן התנ"ך ומדברי חכמים. אם נתבונן בדברי המשורר שותא רוסתאווילי בפתח ספרו "עוטה עור הנמר", הוא מתחיל כפי שנהוג אצלנו בכבוד השכינה ("שכינה גאומרז'וס") ומברך את הא-ל שברא את העולם במאמר, כפי שנכתב בספר בראשית. בספרו הוא משתמש בדימויים רבים מן התנ"ך, למשל הפסוק משיר השירים: "כשושנה בין החוחים, כן רעייתי בין הבנות", והפסוק מקהלת: "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו". חכמי האומות יודעים את הערך של התנ"ך ודברי חז"ל ומשתמשים בדבריהם, ואנו לדאבון לב, לא יודעים די את אשר שלנו הוא].
המדרש אומר (חזית, י) שסדר כתיבת הספרים הללו היה כך : את שיר השירים שלמה המלך כתב בצעירותו, את ספר משלי בבגרותו, ואילו את ספר קהלת בזקנותו. והסבירו זאת לפי הטבע שבעולם – שכן כאשר האדם צעיר הוא כותב דברי זמר , כאשר הוא מתבגר הוא כותב משלי חכמה, וכשהוא מזקין הוא כותב על הבלותם של החיים , כאמור: הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת (קהלת, א, ב).
המשמעות של שיר השירים כמשל
אפיקורוס שאינו מאמין בדברי התורה יזלזל בשיר השירים, כי הוא יסבור שמדובר בשיר חול של אהבה. עלינו להבהיר לציבור, כי שיר השירים הוא קודש קודשים, והינו משל על האהבה שבין הקב"ה לכנסת ישראל, ובו מתוארים הגעגועים לעבר המפואר והכמיהה לעתיד לבוא, כשיחדש ה' ימינו כקדם. אלו שמתייחסים לזה כאל רומן חילוני, ייתנו את הדין.
ראוי לקרוא את ההקדמה של רש"י הקדוש לשיר השירים. האלשיך הקדוש אף הוא בהקדמתו לשיר השירים מבאר בהרחבה את המשל בשיר השירים. נסביר את המשל על פי דבריהם:
משל למלך שנשא את האישה אשר אהב וחי עמה באושר, ריקד השטן ובגלל התנהגות קטנה שאינה ראויה, גזר לגרש את הכלה מביתו. אך לאחר מעשה, כשוך כעסו התחרט המלך על הצעד הפזיז. הוא נזכר כמה היה יפה הבית ומואר כשהכלה הייתה לצידו, ועתה כשהוא בודד אין הוא מוצא טעם בדבר. הכלה אף היא נזכרת בימי תפארתה ובוכה על מצבה העגום, ואומרת: "הייתי כלה בתוך אפיריון, וענן יומם על הר ציון. ועתה הושלכתי לחוץ, כעני ואביון". החתן מצידו מתחרט על שגירשה מביתו, והכלה אף היא מצדה מתחרטת על מעשיה, שכן אף אחד לא נהנה ממצב זה, בו הם נפרדים איש מרעהו.
[במאמר מוסגר: כאשר מתארים משל, צריך להדגים אותו מתוך מציאות החיים שהאנשים חווים, ודרכו להפנים את הלקח לחיי היום יום. כדאי לציין בסיפור המשל, שהתנהגותה של הכלה לא הייתה עבירה פלילית, שאין עמה מחילה. שכן הרבה לשון הרע עושה, לשון מדברת גדולות. הלקח הוא: שכאשר הוצת גפרור, לא צריך לשפוך שם בנזין. נוהג אני להזכיר את הפסוק האומר (בראשית, יג, ז): וַיְהִי-רִיב, בֵּין רֹעֵי מִקְנֵה-אַבְרָם, לשון זכר. שכן בהתחלה הריב הוא פעוט, על עניינים של מה בכך. אך פסוק אח"כ נאמר: אַל-נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ ,לאחר שהזמן עובר, הריב הקטן כבר הופך למריבה גדולה.
אם אדם בטעות מאבד פעם אחת ברכת "שלום עליכם" שהוא היה צריך לומר לחברו, למחרת חברו כבר לא ישב לידו, ולאחר זמן הוא כבר לא יגיע לשמחותיו. הכול התחיל בגלל "שלום עליכם" קטן. אם יש נזילה קטנה צריך לטפל בה מיד ולסתום אותה במהירות. ולא - היא תלך ותגדל, וכבר יהיה קשה לסתום אותה].
נשוב למשל, אדם אחד מבין ידידי המלך והמלכה שהיה אוהב שלום, רצה להשיב את החיבור ביניהם. מכיוון שכל אחד מהם התקשה לעשות את הצעד הראשון, לכן הוא נטל את היוזמה וכתב שיר פואטי, שבו הוא תיאר למלך מה שיש בלבבה של המלכה, את אהבתה וגעגועיה אליו, בבחינת "מי יתנני כירחי קדם". ותיאר עבור המלכה, את אהבתו של המלך אליה. בכך הוא קיווה לקרב ביניהם, שישובו להתאחד מחדש.
לשונות טובים אלו של קרבה ואחדות, נכתבו ע"י שלמה המלך בשיר השירים כמשל לקב"ה ולכנסת ישראל. הוא המשיל את חיי האהבה על טהרת הקודש כדוגמה לקשר בין הקב"ה לעם ישראל. הוא צייר את הקב"ה כחתן אהוב הבוחר בעם ישראל, ואת כנסת ישראל ככלה החפצה בקרבתו המחודשת. כל שיר השירים מיוסד על משל זה: יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ, הם געגועיה של כנסת ישראל למתן תורה. מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, הִנְּךָ יָפֶה דוֹדִי אַף נָעִים, הם ביטויי אהבתה של כנסת ישראל לקב"ה. והקב"ה משיב לה אהבה: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, הִנָּךְ יָפָה.
צער השכינה: אוי לי שהגליתי את בניי
אמנם בימיו של שלמה המלך נבנה בית המקדש, אבל ידע שלמה ברוח הקודש, שיבוא דור שעליו אמר משה רבנו: כִּי-תוֹלִיד בָּנִים וּבְנֵי בָנִים, וְנוֹשַׁנְתֶּם בָּאָרֶץ, וְהִשְׁחַתֶּם (דברים ד, כה). וייגזר על בית המקדש חורבן, ועל בני ישראל גלות. לכן מתאר שלמה בשיר השירים, את חיבתו של הקב"ה לכנסת ישראל גם בזמן הפירוד, ואת צער השכינה כביכול מכך שהם שרויים בגלות.
ואכן, המדרש באיכה מתאר את נדודי השכינה, שעל כל אחת מהן היא מקוננת ואומרת: "אוי לי שהחרבתי ביתי". וכך אומרת הגמרא במעשה הידוע ברבי יוסי שפגש את אליהו הנביא: "שמעתי בת קול מנהמת כיונה ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי, ושרפתי את היכלי, והגליתי את בני לבין האומות ... בשעה שישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, הקב"ה מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות, ג, א).
מהי הסיבה שהקב"ה מצטער, הרי מפני חטאינו גלינו מארצנו? אך כאשר ה' משווה אותנו ביחס לאומות העולם, בכל זאת אנו שומרים אמונים למלכו של עולם. וכך אומר דוד: שָׁפְטֵנִי אֱ-לֹהִים, וְרִיבָה רִיבִי מִגּוֹי לֹא חָסִיד. ואומר: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל, גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמ"ב, ז, כג). ולכן השכינה מצטערת כביכול על בניה שגלו ואומרת: אוי לי.
זהו שאמר משה רבנו לפני כניסתם לארץ: בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ; וּבָרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ (דברים כח, ו). תחילה ביאה ואח"כ יציאה. ברוכים נהיה בכניסתנו לארץ, וברוכים נהיה גם בשעה שנצא לגלות. שכן הקב"ה יהיה עמנו גם בגלות, בבחינת "בכל צרתם לו צר". ואילו דוד המלך, המשיך מאותה נקודה שבה הפסיק משה רבנו, ואמר: ה' יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ, מֵעַתָּה וְעַד-עוֹלָם (תהלים, קכא, ח). תחילה יציאה ולאחר מכן ביאה. הקב"ה יהיה עמנו ביציאתנו לגלות, אך הוא לא יזנחנו בגלות לנצח. היציאה הינה זמנית בלבד, שכן לאחריה הקב"ה יביא אותנו עמו חזרה אל ארץ ישראל. אִתִּי מִלְּבָנוֹן כַּלָּה, אִתִּי מִלְּבָנוֹן תָּבוֹאִי. אמנם עדיין החטא יכול לעכב שכן ישנה בחירה חופשית, אך הגזירה משמים מצדו של הקב"ה תתבטל, ואין הגאולה תלויה אלא בתשובה.
צערה של כנסת ישראל : צמאה לך נפשי
שלמה המלך ממשיך ומתאר גם את עם ישראל הדואגים ומצטערים בגלות, ורוצים לראות בשוב ה' לציון. בכל שמחה אנו מעלים את אבלות ירושלים על ראש שמחתנו. בהיותנו בגרוזיה, בקריאת "אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי" שהחכם היה מתרגם לקהל בהטעמה בשעת החופה, הפסוק היה חודר את העצמות. באמירת כל מילה ומילה מהפסוק, היו מטיפים מעט יין מן הכוס, ומכוונים לשם שמים, אם אשכחך ירושלים - כך ישפך דמי טיפה אחר טיפה. פה בארץ, כנראה חוששים לטנף את הרצפה...
שואלים אותי הציבור: ילמדנו רבנו, מה ההבדל בין מצות יד למצות מכונה, הרי גם זו מצה כשרה. ואני משיב להם, רק אם תחזרו אחורה בזמן לגרוזיה, ותדירו שינה מעינכם עד שתזכו להכין בזיעת אפכם מצת מצווה – רק אז תוכלו להיטיב להבין את ההבדל. הייתה בנו אהבה למצוות. למצה, כמו גם למצוות, היה יותר טעם, ערך וכבוד. קריאת שיר השירים בציבור, אמירת פרקי אבות בכל בית.
לצערנו, חלק מהציבור פה בארץ, מסתפקים באמירת סליחות בערב ראש השנה וערב יום כיפור. בחוץ לארץ, ימי הסליחות אכן היו ארבעים ימי סליחות בהשכמה. בארץ ישראל משום מה, הקלנו על עצמנו.
האדמו"ר מליובאוויטש זי"ע אהב לנגן את הפסוק בתהלים (סג, ב): צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי; בְּאֶרֶץ-צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי-מָיִם, כאשר אדם נמצא במדבר, צימאונו למים כדי לרוות את נפשו, הינו רב יותר מאשר במקום ישוב. כך ישראל בצרתם ובגלותם, נכספו לשיבת ציון ולגאולה. כאמור: כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם, כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱ-לֹהִים (תהלים, מב, ב). ואומר: נִכְסְפָה וְגַם-כָּלְתָה, נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' ( פד, ג). כמה פסוקים יש במקרא על כך!
פשוטו הוא נמשלו
שמעתי מפי אדוני רבי חכם יעקב דבראשווילי זצ"ל, כאשר ביקש המגיד מדובנא לדרוש על שיר השירים, עמד אחד מן הקהל וביקש, בצחוק או שלא בצחוק, אם הוא יוכל לבאר את שיר השירים כפשוטו, ללא משל.
[ידוע כי המגיד מדובנה שהיה מגדולי הדרשנים, את כל דבריו היה דורש בדרך משל ונמשל. מסופר שפעם בא אליו יהודי קל שבקלים, ופנה אליו בעזות מצח ושאל אותו, מדוע דרשותיו אינן מצליחות להשפיע עליו. השיב לו המגיד מדובנא, משל למה הדבר דומה. למפוח שמנסים להבעיר אתו אש ללא הצלחה - כדי שהמפוח יפעל את פעולתו, יש צורך בניצוץ שאותו יהיה ניתן להבעיר. האש של היהדות, יכולה להיתפס רק אם יש בתוכך ניצוץ כלשהו שטרם כבה. אם לפני שהנך מגיע לשמוע את דרשותיי, תדליק אצלך את הניצוץ, אזי מובטח אני שדרשותיי יפעלו את פעולתם.
הכתוב אומר: אִוֶּלֶת אָדָם, תְּסַלֵּף דַּרְכּוֹ; וְעַל ה', יִזְעַף לִבּוֹ (משלי יט, ג). האדם הוא זה ששוגה בדרך, ובכל זאת את כעסו הוא מפנה כלפי ה'. אין לנו לתלות את כישלונותינו וטעויותינו אלא בעצמנו. שהרי "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים". אם אינך מבין, אל תאשים את התורה וחכמיה, תאשים את עצמך. שכן זקנת ושבת, ועדיין לא קרית ולא שנית. אדם שבא אל הדרשה נקי כפיים ובר לבב, מובטח הוא שהיא תכנס ללבו. אדם שבא עם ציפורניים שלופות, לקנטר ולבקר - הדרשה לא תוכל לעזור לו. דומה הוא לאדם המקבל מרשמים לתרופות והם נערמים אצלו בארון – והוא שואל למה לא נרפאתי. לוואי ובשעה שהוא בולע את התרופות הם ירפאו אותו. אם דבר ריק הוא – מכם , בכם האשמה ולא בתורה.
הערה ותוכחה זו ראויים להיאמר בציבור. אם ביושבי בית המדרש יש ארבעה סוגי תלמידים, ודאי שבציבור יש עוד רבים מאלה. רובם באים עם רצון אמיתי לשמוע וללמוד, אך יש שבאים לראות היכן ניתן לבקר את התורה וחכמיה. מי שרוצה להכשיל, בסופו של דבר הוא זה שנכשל ומאבד את זמנו. "מי הקשה אליו וישלם"].
אמר לו המגיד מדובנא, דבריך מזכירים לי סיפור. בזמן מן הזמנים הייתה משפחה מכובדת אך קשת יום. האישה הייתה פקחית וחכמה, אך לרוע המזל בעלה היה תמים ובטלן. אינו יודע מטיב העולם הזה ולא בקי במשא ומתן. ביום מן הימים, אמרה לו אשתו, בנותינו מתבגרות ועומדות להגיע לפרקן, אין זה נאה שהם ימשיכו להסתובב בבגדיהם הבלויים והמרופטים. לכן ביקשה היא ממנו, צא נא לשוק ותקנה לי בד, שממנו אוכל לתפור שמלות חדשות עבורן. יצא בעלה לשוק ובתמימותו ניגש לסוחר הראשון שפגש, הציג בפניו את כל הכסף שנתנה לו אשתו, ואמר לו: האם תואיל בטובך למכור לי בד, שסכום הכסף הזה יכסה את עלותו. כיון שהסוחר ראה שהוא זכה בלקוח שוטה, הביא לו שאריות בד מסוג גרוע שהיו מונחים אצלו בקרן זווית.
הביא הבעל בשמחה לאשתו את הבד שהוא קנה כמצוותה. פרשה האישה את הבד בשמש כדי לבחון את טיבו, וגילתה שכולו נקבים נקבים, חלולים חלולים. האישה שראתה שכל הכסף שהושקע בעמל רב ירד לטמיון, גערה בבעלה: מהבד הזה אפילו שמלה אחת לא נוכל לתפור לבנותינו. מעכשיו והלאה, כשאתה יוצא לשוק אל תקנה דבר לפני שתראה בעיניך שהוא אינו מנוקב. הכניס זאת הבעל לראשו, ושמר בזיכרונו את הדרכתה של אשתו.
לתקופת השנה, האישה ביקשה ממנו לקנות נפה לצורכי הבית. יצא הבעל לשוק כשהוא זוכר את דברי אשתו, הוא סרק את כל דוכני השוק ופסל את כל הנפות שהציעו לו הסוחרים. לקראת ערב הוא חזר לביתו מבלי לקנות דבר, ובישר לאשתו בגאווה, שהפעם הוא לא בזבז את כספם לשווא, שכן הוא בחן את כל הנפות וגילה שכולן היו מנוקבות... אמרה לו אשתו: אכן בטלן אתה יותר מדי. כאשר היית צריך לחפש דבר שלם - הבאת מנוקב. וכאשר היית צריך להביא דווקא דבר מנוקב – שם אתה מחפש שלם?
אמר לו המגיד מדובנה, לאדם שביקש ממנו את ביאור שיר השירים ללא משל: דומה אתה לאותו בטלן שחיפש נפה ללא חורים. שיר השירים כל פשוטו הוא בנמשלו, ודווקא אותו אתה מבקש ממני לפרש לך כפשוטו?
נפנה עתה לביאור הפסוקים כסדרם:
שִׁיר הַשִּׁירִים, אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה
כאמור, שלמה הוא הידיד אוהב השלום, ששר את טובתנו לפני ה' ואת אהבת הקב"ה לנו, כדי להשיב את האחדות והקרבה שהיתה בין הקב"ה לכנסת ישראל. זוהי המשמעות של שיר השירים – "לחבר את האוהל להיות אחד", "לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה". ובזה טמונה הקדושה והשגב של שיר השירים. אם כן, זוהי כוונת הפסוק הראשון: שִׁיר הַשִּׁירִים אֲשֶׁר לִשְׁלֹמֹה - השיר שהוא שיר השלום והאחדות. שלמה - מלשון שלום, שהיה איש שלום, ושלום היה בימיו.
בימיו של דוד אביו היו מלחמות, כאמור: הַמְלַמֵּד יָדַי לַקְרָב; אֶצְבְּעוֹתַי לַמִּלְחָמָה (תהלים קמד, א). ולכן הוא לא זכה לבנות את בית המקדש. אך בימיו של שלמה היה שלום, כאמור (מלכים א ה, ד-ה): שָׁלוֹם הָיָה לוֹ מִכָּל-עֲבָרָיו מִסָּבִיב. וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ, מִדָּן וְעַד-בְּאֵר שָׁבַע כֹּל יְמֵי שְׁלֹמֹה. ולכן נבנה בימיו בית המקדש. כך אומר ה' לדוד: לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי כִּי דָּמִים רַבִּים, שָׁפַכְתָּ אַרְצָה לְפָנָי. הִנֵּה-בֵן נוֹלָד לָךְ, הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה, וַהֲנִיחוֹתִי לוֹ מִכָּל-אוֹיְבָיו, מִסָּבִיב. כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ - וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו (דברי הימים א כב, ח). רק בזמן הגאולה העתידה בימות המשיח, תחזור תקופה כזו, שבה ישררו השלום והאחדות.
יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ
מפרש רש"י ומקורו במדרש (זוטא שה"ש עה"פ): מי ייתן וישוב הקב"ה וישמיענו מפיו תורה כפי ששמענו מפיו בהר סיני. ידוע שאת הדברות הראשונות שמעו ישראל מפי הגבורה (מכות כד, א), אך הם נחפזו ואמרו למשה דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה (שמות כ, טו). לאחר מעשה הם התחרטו וביקשו מה' שהוא ישוב וישמיע להם את כל הדברות. דבריו של הקב"ה הם נצחיים כפי שהוא נצחי, חי וקיים לעד, ואם היינו שומעים את כל הדברות מפיו הם היו מתקיימים בנו לעולם. לפיכך אנו מייחלים לשוב ולשמוע תורה מפי ה'.
בדרך הדרש אומרים על הפסוק (ישעיה נד, ד): "וכל בנייך לימודי ה'" – כאשר כולם ילמדו תורה מפי ה' בעצמו, אזי "ורב שלום בנייך" – יהיה שלום בין תלמידי החכמים ולא יהיו מחלוקות בהלכות התורה.
ואכן בימות המשיח אנו נשוב ונזכה ל"תורה חדשה" מאת ה' (ראה ישעיה נא, ד), שתגלה לנו את "סוד טעמיה ומסתר צפונותיה" (כלשון רש"י עה"פ), ותיחקק על לוח לבנו, כדברי הנביא: כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם ה', נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם, וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה (ירמיה, לא, לב).
לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים, שֶׁמֶן תּוּרַק שְׁמֶךָ;
אדם הראשון מלבד מצות "פרו ורבו", נתן לו הקב"ה עוד שש מצות לא תעשה והם: ע"ז, "ברכת ה'", שפיכות דמים, גילוי עריות, גזל ודינים. לבני נח הוא הוסיף את מצוות אבר מן החי. לאברהם הוא הוסיף וציווה על ברית מילה, ליצחק מילה ביום השמיני והפרשת מעשרות, ליעקב הוסיף את מצוות גיד הנשה (ראה רמב"ם הל' מלכים פ"ט ה"א). תחילה ה' נתן את המצוות מעט מעט, ואח"כ בשעת מתן תורה הוא נתן את כול המצוות. מסביר המדרש "לריח שמניך" – המצוות שהאבות קיימו היו בבחינת ריח בלבד, אבל אחר כך "שמן תורק שמך" - את השמן עצמו הוא נתן לנו בשעת מתן תורה.
עַל-כֵּן, עֲלָמוֹת אֲהֵבוּךָ
מפרש רש"י, כנסת ישראל היא הרעיה והעלמות הן האומות. ואף הם באים להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה. הוא מביא דוגמא מיתרו, רחב ורות ורבים בהיסטוריה.
סיפור נאה יש בגמרא (ע"ז, י, ב) על קטיעה בר שלום שהיה חבר בוועד המלכות של רומי. רצה הקיסר לאבד את היהודים. אמר בפניו קטיעה בר שלום את הפסוק: כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, פֵּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם (זכריה ב, י) . כפי שאי אפשר לעולם בלי רוחות כך העולם לא יכול להתקיים ללא יהודים. כל בריאת העולם, "בראשית" - בשביל ישראל שנקראו ראשית. הכתוב אומר: אִם-לֹא בְרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה--חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, לֹא-שָׂמְתִּי (ירמיהו לג, כה). אם כן, בני ישראל הכרחיים לקיום העולם.
כיון שקטיעה בר שלום נחלץ להגנת היהודים, הקיסר שהיה שונא יהודים, דן אותו למיתה בשריפה. בדרך, כשהוא מובל לכבשן האש, ראתה אותו מטרוניתא אחת ואמרה לו : אבוי לה לספינה שהיא מפליגה ללא תשלום מכס. כוונתה הייתה, שלאחר כל המאמץ שהוא עשה להגנת היהודים, עלול הוא לא לזכות לחיי העולם הבא כיון שהוא אינו מהול. מיד כששמע זאת קטיעה, מצא את העוז בנפשו ובדרך כלשהי באבן או ביד, מל את ערלתו. מיד יצאה בת קול ואמרה: קטיעה בר שלום מזומן לחיי העולם הבא. ולכן על שם מצוות המילה, נקרא שמו קטיעה.
סיפור נוסף ישנו על הגרף פוטוצקי. הוא היה אחד מן האצילים החשובים בפולין והיה איש משכיל. הוא חקר את הדתות השונות והגיע למסקנה שהדת היהודית היא האמיתית, ולכן הוא התגייר. לאחר שנודע הדבר לחשובי הממלכה ולכמרים, הם ניסו להניאו מצעד זה, אך הוא היה איתן באמונתו. ואמר להם, אפילו פתיל ציצית אחד אינני מוכן להסיר. כיון שראו שלא יוכלו להחזירו לחיק אמונתם,דנו אותו לשריפה בכיכר העיר.
לפני שהרגו אותו שאלו אותו תלייניו הנוצרים, האם יש בלבך עלינו. הוא השיב להם, דעו כי אינני אויב שלכם. זוכר אני בילדותי בזמן השלג, הייתי יוצר צורות בשלג, בובת אדם ובית. באו נערים פרחחים ופירקו את הבובות שבניתי. רצתי מיד בוכה ופגוע לאבי וסיפרתי לו את סיפור המעשה . במקום להשתתף בצערי, אבי שחק למשמע הסיפור. שאלתי את אבי למה הינך צוחק? ענה לי: כשתתבגר תבין, ותצחק אף אתה.
ואכן, אז בילדותי צורות השלג שעשיתי היו נראים לי כיצירה משמעותית, הבובה הייתה בעיני כאדם, והבית היה בעיני כבית. עכשיו כשהתבגרתי אני אכן מבין וצוחק. שכן אלו היו בסך הכול צורות שצרתי בשלג, שתיכף נמס ממילא. כך אנו, באנו לעולם הזה, ואתם הורגים בנו כאן. אך אינכם יודעים שהעולם הזה הוא זמני, ולא זהו כל האדם. אתם יכולים לפגוע רק בחומר הגוף, אך עם נשמתי הנצחית לא תוכלו להתמודד. בעולם הבא אין כאבי העולם הזה נחשבים למאומה, ולכן אינני קטגור שלכם. מספרים כי היה זה יום שני של חג השבועות כאשר העלו אותו למוקד על קידוש ה'. עוד מספרים שהגאון מוילנא ביקש שיטמנו אותו ליד קברו של הגרף פוטוצקי.
בהקשר זה, ידוע הסיפור עם הרבי הריי"צ, שאמר לחוקריו כאשר הם איימו עליו באקדח: הצעצוע הארור הזה מפחיד רק מי שיש לו אלילים רבים ועולם אחד, אך מי שיש לו אל אחד ושני עולמות אין לו ממה לחשוש.
שלוש פירושים יש למילה "עלמות". א) עלמות – הם הצעירים, גרי הצדק שזה עתה באו לחסות תחת כנפי השכינה (ראה שה"ש רבה עה"פ). ב) עלמות – אל תקרי עלמות אלא על מות, בני ישראל המוכנים למסור את נפשם על קדושת השם עד מוות. (ע"ז לה, ב). ג) עלמות – מלשון עולמות (ראה ע"ז , שם). מדוע "עלמות אהבוך" – הגרים הבאים לחסות תחת כנפי השכינה, ובני ישראל שמוסרים נפשם על קדושת ה'? כיון שהם מאמינים בשני עולמות, עולם הזה ועולם הבא, ואינם שמים את עולם הגוף והחומר לעיקר.
מָשְׁכֵנִי, אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה
אומרת הגמרא (ברכות יז): "גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה". ההבדל שבין חמץ למצה הוא רק בשאור המחמיץ את העיסה ומתפיח אותה. החמץ רומז לבעלי הגאווה שהעולם אינו מספיק להם. יצר הגאווה הוא אבי החטא. אם רק תסיר מאיתנו את החמץ - "אחריך נרוצה".
שתי דרכים יש לו לבורא עולם להביא את האדם לדרך הישר, דרך מתוקה ודרך מרה. אם אנו באים מרצוננו לקראת ה' – מה טוב. אך אם לא – הקב"ה מעמיד לנו מלך שגזירותיו קשות כהמן, וישראל עושים תשובה (סנהדרין צז, ב), בבחינת "ויסר המלך את טבעתו ויתנה להמן" (אסתר ג, י). ואז לאחר הצרות והייסורים נאלצים אנו לשוב אל ה'.
שמעתי פעם מרבי ידידיה פרנקל זצ"ל רבה של תל אביב: כל יהודי מאמין מברך בברכות השחר "שלא עשני גוי". הוא שאל למה אנו מברכים זאת כל בוקר, די לברך רק פעם אחת בחיים? והשיב, יש לפרש "ברוך שלא עשני גוי" - אנו מודים לה' שאיננו יהודים רק מפחד הגוי. שלא הגוי הוא מי שעשני יהודי מאמין. ישנם אנשים שאם הם ראו חלום רע, מגיעים הם לבית הכנסת. נפטר להם מישהו ל"ע במשפחה, הם באים לאמירת קדיש. ברוך שלא עשני יהודי מתוך יראה, אלא בגלל מי שאני ומתוך אהבה.
האיכר כדי לגרום לשור לעשות את מלאכתו, הוא מביא לפניו תבואה או מכה אותו במקל. שור חכם לא יחכה למקל. גם אנו אומרים לה', איננו חפצים בייסורים. אבל, אנא תן לנו משיכה קטנה כדי שנוכל לרוץ לקראתך. בבחינת "ויהיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו" (שמות כד, כו). כלומר, כאשר האדם מתעורר מיוזמתו, התעוררות פנימית זו נקראת "אתערותא דלתתא", התעוררות מלמטה. לדוגמה, אדם שנפל לפתע בדרך, אם הוא יכול לקום מצד עצמו איננו מתערבים, אך אם עובר זמן והוא לא קם הוא כנראה איבד את הכרתו, ולכן אנו צובטים בו מכים אותו. המטרה אינה לרעתו, הכוונה היא להחזיר לו את ההכרה.
אומרים בני ישראל לקב"ה: רוצים אנו לקום, ואין אנו רוצים להזדקק למכות ולייסורים. אך אנו צריכים שתושיט לנו יד לעזרה. אם תתמוך בנו אך מעט, אזי מיד נוכל לקום. אדם שאינו מצליח בעסקיו, המצווה היא לתמוך בו לפני שהוא ייפול ויהפוך לעני, הפסוק אומר (ויקרא כה, לה): "וכי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו". גם אנו אומרים לה', אנחנו עדיין לא במצב שבו נפלנו ואיבדנו את ההכרה עד שאיננו יכולים לקום. אנו רק צריכים שתחזיק בנו ותיתן לנו משיכה קטנה. ואם תמשכנו – "אחריך נרוצה".
פירוש אחר - הקב"ה הוא זה שאומר לכנסת ישראל: אם תמשכוני רק מעט, אתן לכם שכר רב. המשיל זאת המגיד מדובנה, לאדם שהתאלמן ל"ע, ונשא אישה חורגת. מאשתו הראשונה היה לו בן יחיד. איתרע מזלו ואשתו השנייה, הייתה אישה רעה שהייתה מושלת עליו. היא לא איפשרה לו לעזור ולתמוך כלכלית בבנו האהוב. קרא האיש לבנו בסתר ואמר לו, הא לך שטר חוב שבו אני חתום על התחייבות של החזר הלוואה כלפיך. גש עם התחייבות זו לבית המשפט ותדרוש שאני אחזיר לך את החוב. הבן שכיבד את אביו לא רצה בתחילה להישמע לו, אך לאחר שהאב אמר לו: זו היא צוואתי אליך, ובכך אתה מכבד אותי, כיון שזו הדרך היחידה שבה אוכל להצליח להציל משהו מידיה של אשתי ולעזור לך. בדרך כלל כשמגיעים מסמכים מהשלטונות נמנעים מלחתום עליהם, כשמגיעה הזמנה למשפט מתחמקים ממנה, וממנים עורך דין שיעזור לנו להשתמט. אך לא כן היה כאשר הבן הזמין את האב למשפט לתשלום החוב המדומה – במקרה הזה, לא היה צורך באנשי החוק והוא רץ בעצמו לבית המשפט.
הנמשל הוא, אנחנו בניו של מלך מלכי המלכים, כאשר אנו עומדים לפניו למשפט למרות שהוא רחום וחנון, אין הוא יכול להפלות את בניו בדין, בבחינת "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". אך אם הבנים נותנים לו סיבה קטנה לזכות אותם, מיד הוא מעניק להם שפע טובה.
במעשה הטוב שאנחנו עושים אנחנו מחייבים את הבורא כביכול לזכות אותנו בדין, בבחינת "תנו עוז לאלקים" (תהלים סח, לה). ובלשון הזוהר (ראה זהר חדש על מגלת רות מה, ב): "לתת כוח בפמליא של מעלה". במדרש נאמר: "פתחו לי פתח כחודו של מחט ואפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שה"ש רבה). ועוד נאמר בגמרא (שבת קד, א): "הבא לטהר - מסייעין אותו".
נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ
דוד המלך אמר (תהלים קיח, ד): זֶה-הַיּוֹם, עָשָׂה ה'; נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. שואל המדרש (שה"ש רבה עה"פ) זהו פסוק דו משמעי - במי נשמח ביום עצמו (ביום טוב), או במי שציווה עליו? בא שלמה המלך ופירש: נגילה ונשמחה בך, כלומר בהקב"ה. איננו עובדים את ה' על מנת לקבל פרס לעולם הבא, אלא בשבילו עצמו, עצמות ומהות אין סוף.
שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה
אומר המדרש (שה"ש רבה עה"פ): שחורה אני במעשיי ונאווה במעשי אבותיי. בתינו - "כאהלי קדר", אך של אבותינו היו כמו "יריעות שלמה".
המשיל זאת המגיד מדובנה, לאב ובנו שהלכו בדרך וראו טירה הבנויה לתלפיות, אך היא הייתה מוזנחת ולא משופצת. שאל הבן את אביו: בעל הבית של טירה זאת עשיר הוא או עני? אם תאמר עני, כיצד הצליח לבנות טירה זו? ואם תאמר עשיר, מדוע הוא מזניח אותה ולא משפץ אותה? עונה האב לבנו: כנראה אבותיו של בעל הבית היו עשירים והם שהורישו לו את הבית, אך הבן אינו מוצלח כאבותיו ולכן אין ביכולתו להשקיע בו.
אנו צריכים לעשות לעצמנו חשבון נפש על מעשינו, ולבחון מה מהם אנו השגנו בכוחות עצמנו. שכן המעשים הטובים שנותרו לנו אינם בזכותנו. התפילה שאנו משתתפים בה היא בזכות אבותינו והדרכתם. ואילו התפילה שאנו מחמיצים היא בגלל מעשינו, ולמרות מה שאבותינו חינכו אליו. אין אנו יכולים לתלות את האשמה בהם. זוהי כוונת המדרש: "שחורה אני – במעשיי", העבירות שיש בידינו שייכים למעשינו. "ונאווה - במעשי אבותיי". המצוות שאנו מקיימים הם בזכות אבותינו.
פירוש נוסף: "שחורה אני ונאווה". יהודי מאמין משחיר את עצמו בעולם הזה. צאו וראו, למי קוראים נאור, תרבותי ומודרני. אדם מאמין מכונה "שחור", שונא אור וקידמה. אך יודעים אנו את האמת שבעיני הקב"ה אנחנו ה"נאים" והנאורים. שהרי "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני" (ראה סוף קידושין).
אַל-תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת, שֶׁשְּׁזָפַתְנִי הַשָּׁמֶשׁ;
בני ישראל פונים לאומות העולם ואומרים להם, אל תשמחו למפלתי. מעשינו לא היו שחורים מלכתחילה. הפירוד הוא זמני בלבד, שכן בעתיד יחזור העור ללובן הטבעי.
ידוע הוא המשל על ההתערבות בין הרוח והשמש, מי יצליח להפשיט את האדם מבגדיו. ניסה הרוח בכל כוחו לנשוב בעוז אך האדם חיזק את אחיזתו בבגדיו לבל יעופו. יצאה השמש והפיצה את חומה, מיד נאלץ האדם לפשוט את בגדיו ולצנן את גופו.
כך בני ישראל בין האומות, הצרות והייסורים שבאו עלינו כרוח סערה לא יכלו לנו. אך בשעת רווחה, כאשר שוזפת אותנו השמש, אנו פושטים את האמונות שלנו ומשחירים את מעשינו. אומרים אנו לאומות העולם: אין שחרות זאת טבעית בנו, אלא תסתלק היא בתום חום הקיץ. בני ישראל יחזרו בתשובה אל השורש והמקור.
נפנה עתה לביאור הפסוקים המסיימים של שיר השירים:
שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל-לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל-זְרוֹעֶךָ כִּי-עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ--רִשְׁפֵּי, אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה.
בני ישראל מבקשים מה', את אהבתך לנו תשמור מסותרת בלב, וגם אם תגלה אותה, תניח אותה על הזרוע שלעיתים גלויה ולעתים מכוסה. שלא תבלוט מדי, בבחינת "למה תתראו". כיון שהרשעים הארורים, אהבתך הגלויה אלינו גורמת לקנאתם להתפרץ כאש אוכלת.
מסופר בגמרא (סנהדרין קב, א) שבימי ירבעם בן נבט תלמידי חכמים היו נחשבים בעיניו כעשבי השדה. רק הקנאה היא שהוציאה אותו מן העולם. הוא קינא בבית דוד, ורצה אף הוא לרשת את כסא המלוכה. למרות שהוא הובטח לבית דוד כבר בתורה, ככתוב (בראשית מט, י): "לא יסור שבט מיהודה", "על כיסאו לא ישב זר" (נוסח ברכת ההפטרה).
שלושה כתרים הם: כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות. כתר כהונה לזרעו של אהרון, כתר מלכות לזרע דוד, וכתר תורה מונח לכולם (רמב"ם הל' ת"ת פ"ג ה"א). לכן על הארון שבו מונחים הלוחות נאמר (שמות כה, י): "ועשו ארון עצי שיטים", "ועשו" לשון רבים, כלומר שלכולם יש חלק בארון. אך ירבעם לא הסתפק בכתר תורה, ורצה לזכות גם בכתר מלכות. מידה רעה היא לאדם שעינו צדה דווקא את מה שלא שייך לו ועליו הוא נאבק. הכתוב אומר (משלי יד, ל): "ורקב עצמות קנאה".
מספרת הגמרא (סנהדרין שם) שהקב"ה ניסה להחזירו למוטב ואמר לו: ירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. מיד שאל ירבעם, מי בראש? משאלתו זו עולה כי ברשעותו שהיה בה הוא נשאר, והוא לא חזר בתשובה. שהרי בדבריו של הקב"ה אליו הוא העמיד אותו לפני דוד המלך, כראוי לבעל תשובה, שבמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים עומדים (ברכות לד, ב). שהרי כך ה' תיאר את סדר העומדים: "אני, אתה, ובן ישי" בסוף. אך מיד כאשר שמע ירבעם את שמו של דוד בן ישי, טחו עיניו מראות בגלל אש הקנאה, והוא שאל: "מי בראש"? כיון שראה הקב"ה כך, חזר בו וענה לו: "בן ישי בראש"!
ישעיה הנביא אומר לבני ישראל מאהבתי אליכם (ישעיה מט, טז): הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; כלומר את חותמך אענוד על ידי ולא על הזרוע. חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד, אם תהיו בצורים כחומה - לא יפגע בכם עין הרע, כמו יוסף הצדיק שנאמר עליו בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן (בראשית מט, כב). אם אנו בטוחים שנעמוד כחומה ולא נתור אחר עיננו, רשאים אנו לדרוש מה' את הבטחתו: "הן על כפיים חקותיך".
מַיִם רַבִּים, לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת-הָאַהֲבָה, וּנְהָרוֹת, לֹא יִשְׁטְפוּהָ; אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל-הוֹן בֵּיתוֹ, בָּאַהֲבָה--בּוֹז, יָבוּזוּ לוֹ.
אומר המדרש: מים רבים לא יוכלו לכבות את אהבת אברהם אבינו, ונהרות לא ישטפו את מסירות נפשו של יצחק, אם ייתן איש את כל הון ביתו באהבת יעקב אבינו את בוראו – בוז יבוזו לו.
האהבה לה' לתורה ולמצוות היא ששמרה עלינו לאורך הגלות למרות המים הרבים שניסו לכבות אותה. יודעים אנו את שעבר על בני ספרד בימי האינקוויזיציה, ובכל זאת הם שמרו על היהדות במסירות נפש.
אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה, וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ; מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ, בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ
כידוע, בתחילה גלו מארץ ישראל עשרת השבטים ע"י שלמנאסר מלך אשור, ורק אח"כ גלו יהודה ובנימין. שלמה שהיה מלך בירושלים בתחום שבטו של יהודה, אף כאן הוא מגלה את אהבתו לאחיו. הוא פונה לה' ואומר: אמנם הבטחת שהמים הרבים של הגלות לא יוכלו לכבות את אש האהבה של בני ישראל. אך "אחות לנו קטנה", הם בני עשרת השבטים. "ושדים אין לה", אין להם מנהיגי עדה ורבנים המגדלים אותם. א"כ "מה נעשה לאחותנו" בזמן קיבוץ הגלויות של נידחי ישראל ?
משיב ה' לשלמה: "אם חומה היא" אם שמרו הם על יהדותם , הם יהיו זכאים לגאולה. אך "אם דלת היא" שפתוחה היא לכל רוח, פעם כאברהם פעם כהרן – לא יהיו זכאים לגאולה.
שלמה שהיה אוהב שלום לא הסתפק בזה. ופונה לה' ואומר לו, אל תדרוש מעשרת השבטים מה שאתה דורש מבני יהודה. אנו זמן רב היינו בירושלים קרובים לבית המקדש, היו בנו כוהנים ולויים. גם כשגלינו הצטרפו אלינו ירמיהו, נביאים ומוכיחים. וכעבור שבעים שנה חזרנו עם עזרא הסופר. אך הם היו אבודים ללא מורה ומנהיג.
זהו שאומר שלמה: "אני חומה", כי "שדי כמגדלות", חכמינו היו כשומרי החומות. אנו גדלנו בכותאיסי , טביליסי, קולאשי . אך מה יעשו יהודי קחתי, שללא רבנים וחכמים שמרו הם אמונים לעם ישראל. חכם עמנואל, חכם ישראל, היו מגיעים ושוחטים עבורם פעם בכמה חודשים בשר כשר לאכילה. היו מתאספים כמה מבוגרים שנולדו בזמן המלחמה ומלים אותם יחד.
אנו גדלו על שדי אמנו, אצל אב ואם. ולכן החזקנו מעמד במשך אלפיים שנות גלות כבני יהודה. בתי כנסת, שלוש תפילות ביום, תלמודי תורה וישיבות. המקוואות בסוראם ובסצ'חרה היו של מי מעיין! רבי חכם חיים אלואשוילי, מבני ירושלים היה בקי בתלמוד, פוסקים ופילוסופיה. אך מאותם נדחים שגדלו ללא רב וחכם, אל תדרוש כמו אלה שגדלו בצל התורה.
מסיים שלמה ואומר: "אז הייתי בעיניו כמוצאת שלום". השלום שביקשתי מצא חן בעיניו של הקב"ה, ולכן הוא מבטיח (ישעיה כז, יג): וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם; וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ, בִּירוּשָׁלִָם.
כֶּרֶם הָיָה לִשְׁלֹמֹה בְּבַעַל הָמוֹן, נָתַן אֶת הַכֶּרֶם לַנֹּטְרִים: אִישׁ יָבִא בְּפִרְיוֹ, אֶלֶף כָּסֶף. כַּרְמִי שֶׁלִּי, לְפָנָי; הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה, וּמָאתַיִם לְנֹטְרִים אֶת-פִּרְיוֹ.
מסבירים בדרך רמז, כי השכר של אלף כסף מחושב על בסיס מאה ברכות שעל האדם לברך בכל יום.
מאה ברכות הם: ברכות השחר – עשרים ברכות. שלש תפילות עמידה – חמישים ושבע ברכות. ברכות קריאת שמע בבוקר ובערב – שבע ברכות, שתי סעודות בכל יום הכוללות ברכות נטילת ידיים והמוציא, וארבע ברכות בברכת המזון, וברכת יין שעל ברכת המזון תחילה וסוף - יחד שש עשרה ברכות, ובסכך הכל מאה ברכות. בשבת שתפילת העמידה קצרה, יש להוסיף בברכת הפירות, בבשמים, ובברכות התורה כדי להשלים למאה ברכות.
וזהו הרמז בפסוק (במדבר ז, יד): "כף אחת עשרה זהב". כלומר "כף" בגימטריה 100, "אחת", על כל ברכה אחת - השכר הוא "עשרה זהב", נמצא שהשכר על מאה ברכות הוא "אלף כסף".
הַיּוֹשֶׁבֶת בַּגַּנִּים, חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ—הַשְׁמִיעִנִי
"היושבת בגנים" היא כנסת ישראל היושבת בבתי הכנסת ובבתי המדרש. "חברים מקשיבים", הם המלאכים המקשיבים ומצפים לשמוע את קולך – קול התורה והתפילה והברכות של עם ישראל.
בְּרַח דּוֹדִי, וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל, הָרֵי בְשָׂמִים.
אנו מבקשים מה' שימהר את הגאולה ויברח מן הגולה, וישרה את שכינתו בהר הבית בבית המקדש. יש להבין מדוע אנו מבקשים מה' "ברח דודי", הרי על הגאולה העתידה הנביא מתנבא כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן (ישעיה נב, יב). כמו כן, מהו ההבדל בין הגאולה העתידה לגאולת מצרים שבה נאמר כִּי בְחִפָּזוֹן, יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (דברים טז, יג).
המשיל זאת המגיד מדובנה, לאדם שנכנס למסעדה ומבקש מבעל הבית להגיש לו במהירות את הארוחה שכן הוא ממהר. כאשר הוא ניגש לאכול מתברר לו כי האוכל לא מספיק מבושל וגם לא היה מתובל כראוי.
פעם אחרת הוא נכנס שוב למסעדה, בפעם הזו אמרו לו כי יגישו לו את האוכל במהירות, כיון שבעל הבית ממהר. להפתעתו הפעם האוכל היה מוכן כראוי ומתובל כהלכה. לתמיהתו לפשר ההבדל, השיבו לו: כאשר אתה הוא זה שמיהרת, האוכל עדיין לא היה מוכן ובעל הבית נאלץ למהר ולהכין את הארוחה בלחץ הזמן. אך כאשר אתה היית מוכן והבעל הבית מיהר, הוא דאג מראש להכין ארוחה ראויה.
מכאן, שהתשובה לשאלות שהצגנו, נעוצה בהבנת ההבדל שבין הגאולה ממצרים שבה אנו מיהרנו ("ברח העם"), כיון שרצינו לברוח ממצרים כדי לא לשקוע במ"ט שערי טומאה, ולכן היא הייתה גאולה שיש אחריה גלות. כי "לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", כלומר שלא הייתה גאולה מושלמת ו"אפויה" כל צרכה. לבין הבקשה שלנו מה' שהוא ימהר את הגאולה ("ברח דודי") ולא מצד החיפזון שלנו, אז הגאולה תהיה מוכנה כראוי ולכן היא תהיה גאולה שלימה ונצחית. וזהו גם הפירוש של הפסוק (ישעיה ס, כב) אֲנִי ה' בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה, שאמנם הגאולה תהיה במהירות מצידו של הקב"ה בבחינת "אחישנה", אבל תהיה בה גם המעלה של "בעתה", כיון שאנו מצידנו נהיה מוכנים עבורה ולכן היא תהיה גאולה שלימה ונצחית.