דרשה לימי חג הפסח מתוך ספר דניאל
דרשה לספר דניאל
/ פתיחה /
רַבִּי יִצְחָק פָּתַח: תחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל, וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ וגו'. אִלּוּ זְכִיתֶם הֱיִיתֶם קוֹרְאִים בַּתּוֹרָה: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹא זְכִיתֶם הֲרֵי אַתֶּם קוֹרְאִים: תָּבֹא כָל רָעָתָם לְפָנֶיךָ. (איכ"ר, פתיחתא).
ביאה ונטיעה
הישיבה בארץ ישראל תלויה בקיום התורה. ואם עם ישראל היה זוכה, הייתה הכניסה לארץ ישראל עולמית. וזהו הפירוש של בקשת משה בשירת הים, לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף: תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ (שמות, טו, יז). הוא לא רק ביקש שה' יביא אותם לארץ, אלא שביאה זו תהיה כמו נטיעה שיש לה שורשים שלא ניתן לעקרם (ראב"ע, שם. וראה במכילתא, שם. ובתו"ש. וש"נ).
רועה נאמן
מדיוק לשון הפסוק שאומר משה: תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ, אנו למדים שבשעה שראה משה את ישועת ה' בקריעת ים סוף ואת אהבתו של ה' לעם ישראל, הוא לא חשב על עצמו, וכטבעם של אוהבים שאינם שמים לב לעצמם בשעה שהם חושבים על אהוביהם, התפלל משה עבור עם ישראל בלבד, בלי לבקש על עצמו יחד איתם (השווה רש"י, שם. ובמדרשים). ולכן באחרית ימיו, כאשר ביקש להכנס לארץ יחד איתם התחנן ואמר: אֶעְבְּרָה-נָּ"א (דברים, ג, כה). שבמקום האות מ"ם, ה' ישבץ את את האות נו"ן בבקשתו: "תביאנו ותטענו", כדי שתכלול גם אותו. אך את הנעשה אין להשיב, והוא לא זכה להכנס לארץ ישראל.
תחת אשר לא עבדת - מעבודת ה' לעבדות אויב
בקשת משה שבני ישראל לא רק יבואו לארץ ישראל אלא יהיו נטועים בארץ ולא יגלו ממנה, לא נתקיימה עדיין. ומכיון שלא זכו ישראל, כמו שנאמר: וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט (דברים, לב, טו), אנו קוראים באיכה את דברי ירמיה: תָּבֹא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ (איכה, א, כב). וזהו פירוש הפסוק תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא-עָבַדְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב--מֵרֹב, כֹּל (דברים, כח, מז)– מכיון שעם ישראל לא עבד את ה' בשעה שהיה להם רוב כל, לכן התקיימה בהם הקללה – וְעָבַדְתָּ אֶת-אֹיְבֶיךָ (שם, מח). עבדות תחת עבדות.
והתמכרתם לאויבכם: פשט ודרש
בפרשת התוכחה שבכי תבוא, ישנם ס"ח קללות, והקללה החותמת היא החמורה שבהן. מצבנו בגלות יהיה בשפל המדרגה עד כדי כך שנשכיר את עצמנו לעבדות, וגם אז לא יהיה מי שיקנה אותנו: וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת, וְאֵין קֹנֶה (שם, סח).
בזהר (זהר חדש, כי תבוא) מוסבר שבפסוק זה אין הכוונה לקללה. הפרשה מסיימת בטוב ואומרת שאומות העולם לא ישלטו בבני ישראל. מדיוק לשון הפסוק, 'והתמכרתם', ולא 'ונמכרתם', עולה שהם יחששו לקחת מבני ישראל לעבדים בגלל הייחוס שלהם, והגדולה שלהם. על דרך משל, שלא יתנו לאדם שעבד במשרה מכובדת כף ומטאטא כדי שיעבוד בניקיון, מכיון שאין זה מתאים לו. כך אומות העולם לא יקנו את בני ישראל לעבדים. המדרש יידרש, אך הפשט לא יופשט. ומבין הקללות, גזירת העבדות היא הכבדה ביותר.
שלח את עמי ויעבדוני - היציאה מעבדות תלויה בעבודת ה'
במעמד-סיני נכרתה עם ישראל ברית של עבודת ה'. שכן זו הייתה המטרה של היציאה מעבדות מצרים (ראה שמות, ג, יב). כדברי הפסוק: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ - אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שם, כ, ב). זה למען זה, וזה תלוי בזה. ואילו זכו בני ישראל היה מתקיים בהם הפסוק כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, עֲבָדִים--עֲבָדַי הֵם, אֲשֶׁר-הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ויקרא, כה, נה).
משלא זכו, והפרו את הברית, שבו להיות עבדים לנבוכדנאצר מלך בבל. ככתוב: בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר עָלֶיהָ (דניאל, א, א)
***
/ פרק א /
בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמַלְכוּת יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה בָּא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיָּצַר עָלֶיהָ.
בשנת שלוש – למלכותו?
לשון רש"י: "וכי אפשר לומר כן?" מדברי הפסוק נראה שעליית נבוכדנצאר לירושלים הייתה בשנה השלישית למלכות יהויקים. ואילו בירמיה כתוב (ירמיה כה): הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה עַל-יִרְמְיָהוּ עַל-כָּל-עַם יְהוּדָה בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית לִיהוֹיָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה הָרִאשֹׁנִית לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל. כלומר, מלכותו של נבוכדנצאר התחילה רק בשנה הרביעית ליהויקים!
רקע: השתשלשות האירועים שהובילו לחורבן המקדש
כדי להבין כראוי את סדר הדברים, יש לקרוא מתוך פרקי הסיום בספר מלכים את השתשלות האירועים מהמלכתו של יהויקים ועד לחורבן המקדש:
בֶּן-עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה יְהוֹיָקִים בְּמָלְכוֹ וְאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וגו'. בשלב זה, ממלכת ישראל כבר אינה קיימת. שלמנאסר מלך אשור הגלה את עשרת השבטים כמאה שנה לפני כן. על אותה התקופה אמר הנביא: סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם, וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל; וִיהוּדָה, עֹד רָד עִם-אֵל, וְעִם-קְדוֹשִׁים, נֶאֱמָן. (הושע יב, א) ככלל, ניתן לומר שביהודה היו 'יהודיים' יותר, מאשר בישראל. ואכן, בדרך כלל, מלכי ישראל עשו את הרע בעיני ה' ומלכי יהודה היו נאמנים לה'.
אך לא כל מלכי יהודה היו כאלה. ממשיך הפסוק ואומר על יהויכין: וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה כְּכֹל אֲשֶׁר-עָשׂוּ אֲבֹתָיו. היו אלו הן חטאים בין אדם למקום – עבודה לאלהים אחרים במקדש בימי מנשה. והן חטאים בין אדם לחבירו – כמו שפיכת הדם הנקי של זכריה במקדש. הקב"ה לא מחל על חטאים אלו, הן לשמים והן לבריות, ונבכודנצאר עלה על ירושלים לכבשה. כאמור: בְּיָמָיו עָלָה, נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; וַיְהִי-לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד-בּוֹ.
המרידה של יהויקים נמשכה שלוש שנים. בסיומם עלה שוב נבוכדנצאר מלך בבל לצור על העיר ולכבשה. לאחר מותו של יהויקים ולאחר שלושה חודשים להמלכתו של יהויכין הוא הגלה אותו לבבל. כאמור: וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל, בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. בגלות יהויכין הגלה מלך בבל את כל השמנה וסלתה של ירושלים: את כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר, לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ.
החרש והמסגר – הם בעלי המלאכה (ולפי חז"ל: החכמים. ראה גטין פח, ע"א). הוא עשה זאת בחכמה, כדי שהוא יוכל להשתמש בכישוריהם בבבל. ביהודה הותיר נבוכדנצאר את דלת העם, כדי שלא יפלו עליהם למשא בארצו. כך הוא גם הרוויח בבבל אנשים מוכשרים בחכמה ובמלאכה, וגם הותיר את תושבי יהודה דלים באמצעים ובכישורים.
על יהודה הפקיד נבוכדנצאר למלך את צדקיהו. גם צדקיהו מרד במלך בבל, ובשנה התשיעית למלכותו, בעשרה בטבת – העיר באה במצור. שנתיים וחצי הייתה העיר במצור עד לשנתו האחת עשרה של צדקיהו. בשנה זו, התשע עשרה למלכותו של נבוכדנצאר, בחודש תמוז, נפרצו חומות ירושלים, ובחודש אב נשרף בית המקדש ע"י נבוזראדן. גדליה בן אחיקם שמונה להנהיג את שארית הפליטה, נהרג בחודש תשרי ע"י ישמעאל בן נתניה. ובעקבות כך, גם הנותרים ביהודה גלו מצריימה, וכבתה הגחלת הנשארת. מותו של גדליה נחשב כחתימה של חורבן המקדש. כל המועדים הללו, נקבעו ע"י אנשי כנסת הגדולה, כימי צום לזכר החורבן.
שלוש מרידות
אם כן, שלוש עליות עלה נבוכדנצאר על ירושלים: א) בראשונה הוא שעבד את יהויקים. היה זה בשנה החמישית למלכות יהויקים. לאחר שלוש שנים יהויקים מורד בו ומתמיד במרדו שלוש שנים. ב) לאחר מכן, שוב עולה נבוכדנצאר על ירושלים, שנה זו היא האחת עשרה למלכות יהויקים. יהויקים מת בירושלים וממונה תחתיו בנו יהויכין, אך מלכותו לא נמשכת זמן רב. נבוכדנצאר כובש את ירושלים, בוזז מאוצרות בית המקדש ובית המלך, ומגלה מתוכה חלק מבני יהודה. ג) בשלישית הוא עולה שוב לירושלים, לאחר שצדקיהו מורד בו ומחריב את המקדש.
יוצא מכך שהחורבן לא התרחש ברגע אחד, אלא בשלבים שהתפרשו על פני שנים ארוכות: בתחילה היה השעבוד של יהויקים, לאחריו גלות יהויכין, ורק בסופו של דבר חורבן המקדש.
בשנת שלוש – למרד
נוכל עתה לגשת להסבר הפסוק. כאמור, המפתח לקביעת סדר האירועים הם דברי ירמיהו כי יהויקים הקדים את מלכותו של נבוכדנצאר בשלוש שנים. אמרו חז"ל (מגילה, יא, ע"ב. ערכין יב, ע"א) כי בשנתו הראשונה של נבוכדנצאר, היא שנתו הרביעית של יהויקים כבש נבוכדנצאר את נינוה, בשנתו השנייה של נבוכדנצאר היא שנתו החמישית של יהויקים הוא עלה לירושלים ושעבד אותה למשך שלוש שנים, בשנה החמישית לנבוכדנצאר היא השנה השמינית ליהויקים הוא מרד בו. לפי זה, צריכים אנו לומר כי הפסוק מדבר על שלוש השנים לשלטונו המחודש של יהויקים, כלומר, בשנה השמינית לנבוכדנצאר היא השנה האחת עשרה לתחילת מלכות יהויקים. ואם כן, כפי שמסבירים הפרשנים, יש לפרש בשנת שלוש – למרדו, ולא לתחילת מלכותו (ראה רש"י עה"פ). בשנה זו הייתה גלות יהויכין, ועמם גלו גם דניאל חנניה מישאל ועזריה.
הכרת פניהם ענתה בם
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאַשְׁפְּנַז רַב סָרִיסָיו לְהָבִיא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וּמִן-הַפַּרְתְּמִים.
את המילה 'אשפנז' מפרשים לשון נוטריקון: איש שפניו זועפים. אדם שהכרת פניו מבטאת את אכזריות לבו. כך נבוכדנצאר היה בוחר אותם ברשעותו, מתאים את חזותם ואופיים לתפקיד הנדרש מהם.
בדרך הלצה אמרתי, כי אנו יכולים ללמוד מכך את דרך המינוי הראויה. אצלנו בקהילה הדברים הפוכים, דווקא לתפקיד גבאי הצדקה, שעליו להיות רחמן ונוח לבריות, בבחינת 'ויהיו עניים בני ביתך', אנו ממנים אדם תקיף. ואילו לתפקיד השוחט אנחנו ממנים איש רחמן ורך-לב. חז"ל אומרים שמי שנולד במזל מאדים, כלומר שבאופיו הוא אכזרי, עליו להיות שוחט (שבת קנו, א). וזאת כדי לכוון את אופיו למקצוע מתאים, ולהמנע מאכזריות במקומות לא ראויים. תופעה זו של עולם הפוך בימינו, נובעת מכך שהסיבות למינויים, הן לא בהתאם לכישוריו של האדם והתאמתו לתפקיד, אלא כתוצאה מהפעלת כח ואילוצים פוליטיים.
כלים מתאימים
יְלָדִים אֲשֶׁר אֵין-בָּהֶם כָּל-מאוּם וְטוֹבֵי מַרְאֶה וּמַשְׂכִּלִים בְּכָל-חָכְמָה וְיֹדְעֵי דַעַת וּמְבִינֵי מַדָּע. יש כאלה שאינם מבינים גם את מה שמלמדים אותם, הוא ביקש למצוא ילדים חכמים שמבינים מעצמם. וַאֲשֶׁר כֹּחַ בָּהֶם לַעֲמֹד בְּהֵיכַל הַמֶּלֶךְ – שגם מבחינה גופנית, הרעב והעייפות ושאר צרכי הגוף לא יכריעו אותם, ויוכלו לשאת מתח ממושך כנדרש לעומדים בהיכל המלך. בתחילה יש למצוא כלים מתאימים ורק אחר כך ניתן למלא אותם: וּלְלַמְּדָם סֵפֶר וּלְשׁוֹן כַּשְׂדִּים.
וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת-בַּג הַמֶּלֶךְ וּמִיֵּין מִשְׁתָּיו וּלְגַדְּלָם שָׁנִים שָׁלוֹשׁ וּמִקְצָתָם – בסופם, או חלקם. יַעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי בָהֶם מִבְּנֵי יְהוּדָה דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. וַיָּשֶׂם לָהֶם שַׂר הַסָּרִיסִים שֵׁמוֹת וַיָּשֶׂם לְדָנִיֵּאל בֵּלְטְשַׁאצַּר, לחֲנַנְיָה שַׁדְרַךְ וּלְמִישָׁאֵל מֵישַׁךְ ,וְלַעֲזַרְיָה עֲבֵד נְגוֹ.
תשומת לב
וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל-לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא-יִתְגָּאַל בְּפַת-בַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו וַיְבַקֵּשׁ מִשַּׂר הַסָּרִיסִים אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאָל.
מסביר הרס"ג, שכאשר היה קורא בקריאת שמע וְשַׂמְתֶּם אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה עַל-לְבַבְכֶם שם על לבו לקיים המצוות, שהיה קורא את קריאת שמע בכוונת הלב. יש אשר עליהם נאמר: קָרוֹב אַתָּה בְּפִיהֶם, וְרָחוֹק מִכִּלְיוֹתֵיהֶם (ירמיהו, יב, ב). קוראים בקול גדול את פרשת ציצית: דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת. מדגישים את טעמי המקרא וחיתוך האותיות. בכל דקדוקיה. ובה בשעה שהוא קורא את הדברים אין לו טלית קטן או גדול.
דניאל לעומתם, כשהיה קורא ק"ש היה קורא בתשומת לב. יכלו לומר שבויים אנו, נערים אנו, פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. להשתמש במסכת היתרים. אך הם גילו גבורה ושמרו על הכשרות. ובידיו של מי? לא היה זה בישראל, או אפילו בברית המועצות. בידיו של נבוכדנצאר הרשע. שהכתוב מעיד עליו: לא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי-אֶרֶץ, כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל: כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב, בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָים (איכה ד, יב). והוא זה ש'זכה'.
חסד ורחמים
וַיִּתֵּן הָאֱלֹהִים אֶת-דָּנִיֵּאל לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לִפְנֵי שַׂר הַסָּרִיסִים. וַיֹּאמֶר שַׂר הַסָּרִיסִים לְדָנִיֵּאל יָרֵא אֲנִי אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מִנָּה אֶת-מַאֲכַלְכֶם וְאֶת-מִשְׁתֵּיכֶם אֲשֶׁר לָמָּה יִרְאֶה אֶת-פְּנֵיכֶם זֹעֲפִים מִן-הַיְלָדִים אֲשֶׁר כְּגִילְכֶם וְחִיַּבְתֶּם אֶת-רֹאשִׁי לַמֶּלֶךְ
אם שר הסריסים לא הסכים לבקשתו של דניאל, במה בא לידי ביטוי שא-להים נתן את דניאל לחסד ולרחמים לפניו? אך דווקא תשובתו של שר הסריסים מראה שהוא נטה חסד לדניאל, מכיון שהסיבה לכך שהוא אינו ממלא את בקשתו של דניאל היא רק מפחד המלך. הרי יכול היה לדחות אותו, או אפילו למסור למלך מלשינות שאינו רוצה להתגאל בפת נכרים. אך שר הסריסים הסביר לדניאל את סירובו והתנצל בפניו. כלומר, שאילולי סיבה זו, הוא היה ממלא את בקשתו.
במצות צדקה נאמר נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא-יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ (דברים, טו, י) – כלומר שהנתינה צריכה להיות מכל הלב ובסבר פנים יפות. גם כשאין אפשרות לתת, לפחות יש לתת את הלב (משנה תורה, הלכות מתנות עניים, י, ז-ח). ולכן כתוב 'נתון תתן', שגם זו חצי נתינה היא (השווה ב"מ, לא, ב). כשנשאלת ממני שאלה, אם זה באיסור והיתר, או בדיני ממונות. או כל בקשה שהיא. גם כשאיני יכול לעזור, אני משתדל שלא להסתפק במענה קצר, תמיד אני אוסיף לכך את טעם הדבר. ואם זו בקשה, אני מסביר את הסיבה שאיני יכול להיענות, כך שהאדם יוצא בתחושה טובה שנובעת מההבנה. חסד ורחמים ניתן לגלות בנתינת הלב, גם ללא נתינה פיזית.
עשרת ימי תשובה
וַיֹּאמֶר דָּנִיֵּאל אֶל-הַמֶּלְצַר אֲשֶׁר מִנָּה שַׂר הַסָּרִיסִים עַל-דָּנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. נַס-נָא אֶת-עֲבָדֶיךָ יָמִים עֲשָׂרָה וְיִתְּנוּ-לָנוּ מִן-הַזֵּרֹעִים וְנֹאכְלָה וּמַיִם וְנִשְׁתֶּה.
רס"ג מפרש שעשרת ימי הנסיון הללו - אלו עשרת ימי תשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים (וראה בשו"ע, או"ח, סי' תר"ג, שמקפידים בימים אלו במיוחד על פת נכרים).
וְיֵרָאוּ לְפָנֶיךָ מַרְאֵינוּ וּמַרְאֵה הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת-בַּג הַמֶּלֶךְ וְכַאֲשֶׁר תִּרְאֵה עֲשֵׂה עִם-עֲבָדֶיךָ. וַיִּשְׁמַע לָהֶם לַדָּבָר הַזֶּה וַיְנַסֵּם יָמִים עֲשָׂרָה. וּמִקְצָת יָמִים עֲשָׂרָה נִרְאָה מַרְאֵיהֶם טוֹב וּבְרִיאֵי בָּשָׂר מִן-כָּל-הַיְלָדִים הָאֹכְלִים אֵת פַּת-בַּג הַמֶּלֶך. וַיְהִי הַמֶּלְצַר נֹשֵׂא אֶת-פַּת-בָּגָם וְיֵין מִשְׁתֵּיהֶם וְנֹתֵן לָהֶם זֵרְעֹנִים.
וְהַיְלָדִים הָאֵלֶּה אַרְבַּעְתָּם נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים מַדָּע וְהַשְׂכֵּל בְּכָל-סֵפֶר וְחָכְמָה וְדָנִיֵּאל הֵבִין בְּכָל-חָזוֹן וַחֲלֹמוֹת. דניאל הבין בחזונות ובפתרון חלומות במיוחד. וּלְמִקְצָת הַיָּמִים – לאחר שלוש שנים, כפי שנכתב בתחילת הפרק. אֲשֶׁר-אָמַר הַמֶּלֶךְ לַהֲבִיאָם וַיְבִיאֵם שַׂר הַסָּרִיסִים לִפְנֵי נְבֻכַדְנֶצַּר. וַיְדַבֵּר אִתָּם הַמֶּלֶךְ וְלֹא נִמְצָא מִכֻּלָּם כְּדָנִיֵּאל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וכֹל דְּבַר חָכְמַת בִּינָה אֲשֶׁר-בִּקֵּשׁ מֵהֶם הַמֶּלֶךְ וַיִּמְצָאֵם עֶשֶׂר יָדוֹת עַל כָּל-הַחַרְטֻמִּים הָאַשָּׁפִים אֲשֶׁר בְּכָל-מַלְכוּתוֹ. וַיְהִי דָּנִיֵּאל עַד-שְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ הַמֶּלֶךְ. כלומר, דניאל היה בחצר המלוכה עד לתחילת מלכות פרס.
***
/ פרק ב /
וּבִשְׁנַת שְׁתַּיִם לְמַלְכוּת נְבֻכַדְנֶצַּר חָלַם נְבֻכַדְנֶצַּר חֲלֹמוֹת וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ וּשְׁנָתוֹ נִהְיְתָה עָלָיו.
בשנת שתיים – לחורבן
הכוונה היא לשנת עשרים ואחת למלכותו. שהייתה זו השנה השנייה לכיבוש ירושלים. שכן, כאמור, בשנת תשע עשרה למלכותו הוא החריב את בית המקדש. מכאן שמלכותו של נבוכדנצאר לא נחשבה כמלאה, עד שלא הצליח לכבוש את ירושלים. עד כדי כך היה גדול כוחה של יהודה.
ותתפעם – שתי פעימות
וַתִּתְפָּעֶם רוּחוֹ . בחלומו של פרעה כתוב: וַתִּפָּעֶם רוּחוֹ (בראשית, מא, ח). ואילו בנבוכדנצאר כתוב ותתפעם רוחו. שתי פעימות. פרעה זכר את החלום אך שכח את פתרונו. ואילו נבוכדנצאר שכח גם את החלום וגם את פתרונו (רש"י, שם, בשם ב"ר).
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא לַחַרְטֻמִּים וְלָאַשָּׁפִים וְלַמְכַשְּׁפִים וְלַכַּשְׂדִּים לְהַגִּיד לַמֶּלֶךְ חֲלֹמֹתָיו וַיָּבֹאוּ וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
חכמיו של נבוכדנצאר
יש המפרשים את התארים הללו כולם כסוגים של מכשפים וקוסמים, מין עושי נפלאות ומאחזי עיניים שאנשים בימינו הולכים אליהם. אני איני מפרש כך, אלא לפי דברי המצודת דוד: כאנשי החכמה של אותה התקופה, חכמי טבע ורפואה ואסטרולוגים (ראה בפירוט במצו"ד עה"פ). מתוך שנבין מיהם האנשים שעומדים לפני נבוכדנצאר, נוכל להבין את כחו של דניאל. שכן כדי להבין את הגדולה של הקדושה, יש להשוות אותה לצד שכנגד. זה לעומת זה (קהלת ז, יד).
אם אתה רוצה להגדיל את נצחונך, אתה צריך להגדיל את כחו של היריב שאתה נאבק בו. זהו הפירוש בדברי חז"ל: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו (תלמוד בלבלי, סוכה, נד). בגלל שיצרו גדול, לכן הוא גדול מחברו. כי המאבק שלו הוא יותר גדול. שאם היצר הוא כחוט השערה – אין זה נצחון (ראה שם, נב ע"א). ואכן, בזקנותו של האדם, כשכשל כחו, אין זו גבורה לחזור בתשובה. לעומת זאת, כאשר אדם חוזר בתשובה בצעירותו, בעוד כחו איתו, זוהי תשובה שלמה (ראה משנה תורה, הלכות תשובה, פ"ב).
לכן, כשאנו מרוממים את יכולת החרטומים, נוכל גם לרומם את כחה של הקדושה. אם המעטנו בכחם, לא נוכל לרומם את חכמתו של דניאל.
וַיְדַבְּרוּ הַכַּשְׂדִּים לַמֶּלֶךְ אֲרָמִית: הַמֶּלֶךְ, לְעוֹלָמִים חֱיֵה! אֱמֹר אֶת הַחֲלוֹם לַעֲבָדֶיךָ, וְאֶת הַפִּתְרוֹן נַגִּיד, עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ וְאוֹמֵר: נָכוֹן יוֹדֵעַ אָנֹכִי, כִּי זְמַן אַתֶּם קוֹנִים, כָּל-עֻמַּת שֶׁרְאִיתֶם כִּי וַדַּאי מֵאִתִּי הַדָּבָר..
חכמי המלך מנסים לעכב את אותו, אך הוא אומר להם שהוא מבין שהם רוצים לקנות זמן, ודורש מהם לדעת גם את החלום וגם את פתרונו.
בלי אורים ותומים
עָנוּ הַכַּשְׂדִּים לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְאוֹמְרִים: אֵין אָדָם עַל הַיַּבָּשָׁה אֲשֶׁר אֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ יוּכַל לְהַגִּיד, כָּל-עֻמַּת שֶׁכָּל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְשַׁלִּיט, דָּבָר כָּזֶה לֹא שָׁאַל מִכֹּל חַרְטֹם, אַשָּׁף וְכַשְׂדִּי, וְהַדָּבָר אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל כָּבֵד הוּא, וְאַחֵר אַיִן אֲשֶׁר יַגִּידֶנּוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא אֱלֹהִים אֲשֶׁר אֵין מְדוֹרָם עִם בָּשָׂר.
כשבית המקדש היה קיים, לכהן הגדול היו אורים ותומים. כאמור: וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי ה'; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ (שמות, כח, ל). ואותיות שבטי ישראל היו מאירים את התשובה לכל שאלה שהייתה נשאלת בהם, אם לצאת למלחמה או לא (ראה שמואל א, כח, ו). אומר המדרש: שחכמי המלך ענו לו: וְאָחֳרָן לָא אִיתַי – ואהרון לא איתנו. אם אהרון היה איתנו, גם את החידה הזו היינו יכולים לפתור, אם היינו שואלים באורים ותומים הטהורים. כששמע נבוכדנצאר את דבריהם אמר להם: 'כל כך היה כח באותו בית ונתתם לי עצה להחריבו'? איפה הייתם אז? למה הצעתם להחריב את הבית ולבטל את עבודת הכהנים משרתי ה'? ומיד גזר להרוג את כולם (מדרש תנחומא).
לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ (קהלת, ג, א). על כך נאמר באבות: 'ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע' (פ"ב, ה). ברוך שמו של ה', שלעת הזו נשמר גזר הדין שלהם. בּוֹר כָּרָה, וַיַּחְפְּרֵהוּ; וַיִּפֹּל, בְּשַׁחַת יִפְעָל (תהלים, ז, טז). כן יאבדו כל אויביך השם.
תעודת חכם
כָּל-עֻמַּת זֶה הִתְאַנַּף הַמֶּלֶךְ וְקָצַף מְאֹד, וַיֹּאמֶר לְהַאֲבִיד אֶת כָּל חַכְמֵי בָבֶל. אין טוב שאין בו רע. ואין רע שאין זו טוב. בדרך הלצה אני אומר שבדרך כלל, עדיף שתהיה לאדם תעודה של חכם. אך לפעמים עדיף שתהיה לו תעודת שוטה. דניאל חנניה מישאל ועזריה היו רשומים ברשימת החכמים. וְהַדָּת יָצְאָה, וְהַחֲכָמִים נֶהֱרָגִים, וְעָמְדוּ דָּנִיֵּאל וַחֲבֵרָיו לְהֵהָרֵג. אֲזַי דָּנִיֵּאל הֵשִׁיב עֵצָה וָטַעַם לְאַרְיוֹךְ שַׁר הַטַּבָּחִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר יָצָא לַהֲרֹג אֶת חַכְמֵי בָבֶל. עוֹנֶה וְאוֹמֵר לְאַרְיוֹךְ הַמְּמֻנֶּה שֶׁל הַמֶּלֶךְ: לָמָה הַדָּת עַזָּה מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ? אֲזַי הוֹדִיעַ אַרְיוֹךְ אֶת הַדָּבָר לְדָנִיֵּאל. וְדָנִיֵּאל נִכְנַס וּבִקֵּשׁ מִן הַמֶּלֶךְ, כִּי יִתֶּן לוֹ זְמָן, וְאֶת הַפִּתְרוֹן יַגִּיד לַמֶּלֶך. דניאל מצליח לעצור זמנית את ההריגה של חכמי בבל.
לחיות או למות
אֲז דָּנִיֵּאל לְבֵיתוֹ הָלַךְ, וְלַחֲנַנְיָה, מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה חֲבֵרָיו אֶת הַדָּבָר הוֹדִיעַ. (כאן משנה חכם רפאל את ניגון דניאל לניגון נוגה): וְרַחֲמִין לְמִבְעֵא מִן-קֳדָם אֱלָהּ שְׁמַיָּא עַל-רָזָא דְּנָה דִּי לָא יְהוֹבְדוּן דָּנִיֵּאל וְחַבְרוֹהִי עִם-שְׁאָר חַכִּימֵי בָבֶל. וְרַחֲמִים לְבַקֵּשׁ מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָרָז הַזֶּה, שֶׁלֹּא יֹאבְדוּ דָּנִיֵּאל וַחֲבֵרָיו עִם שְׁאָר חַכְמֵי בָבֶל. בדומה לאנשים שעמדו בתור לסלקציה בזמן השואה. זה לא שהחמצת את הפירות הטובים בשוק, או את התור לאוטובוס. זה לחיות או למות. הם נכנסים לבית הכנסת ומבקשים רחמים מאת השם.
אֲז נִגְלָה הָרָז לְדָנִיֵּאל בְּחֶזְיוֹן הַלַּיְלָה, אֲז בֵּרַךְ דָּנִיֵּאל אֶת אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם. עוֹנֶה דָּנִיֵּאל וְאוֹמֵר: יְהִי שֵׁם הָאֱלֹהִים מְבֹרָךְ, מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, אֲשֶׁר הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה שֶׁלּוֹ הִיא.
אני נוהג להוסיף את הפסוקים מברכת דוד: לְךָ ה' הַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַתִּפְאֶרֶת, וְהַנֵּצַח וְהַהוֹד, כִּי-כֹל, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה, וְהַמִּתְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ. וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד, מִלְּפָנֶיךָ, וְאַתָּה מוֹשֵׁל בַּכֹּל, וּבְיָדְךָ כֹּחַ וּגְבוּרָה; וּבְיָדְךָ, לְגַדֵּל וּלְחַזֵּק לַכֹּל . (דה"י א, כט, י).
ויעבור והנה איננו
וְהוּא מְשַׁנֶּה אֶת הָעִתִּים וְאֶת הַזְּמַנִּים, לשון הברכה: משנה עתים ומחליף את הזמנים. היה זמן שמלכות יהודה שלטה, ואחרי זה נבכודנצאר שלט. אך גם אותו ה' יחליף במלכות אחרת, מלכות פרס.
מַעֲבִיר מְלָכִים וּמֵקִים מְלָכִים, הכתוב אומר: רָאִיתִי, רָשָׁע עָרִיץ; וּמִתְעָרֶה, כְּאֶזְרָח רַעֲנָן. יש רשעים, שאין להם לא פסח ולא שבת, עושים את כל סוגי החטאים: חטא, עוון ופשע, ויושבים בשלווה בכורסאותיהם. והאדם שואל: איפה ה'? לית דין ולית דיין? אומר דוד המלך: וַיַּעֲבֹר, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ. וָאֲבַקְשֵׁהוּ, וְלֹא נִמְצָא. ועליהם נאמר: וְיָצְאוּ וְרָאוּ--בְּפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים, הַפֹּשְׁעִים בִּי: כִּי תוֹלַעְתָּם לֹא תָמוּת, וְאִשָּׁם לֹא תִכְבֶּה (ישעיהו, סו, כד).
שואלים: אם הרשע כבר 'איננו' למה אנו שבים ו'מבקשים' אותו? ומסבירים: אם ה' העמיד עלינו רשע ונתפלל להעברתו. ה' יכול להחליף אותו, ראובן בשמעון, 'ויעבור'. אבל הרשע האחר שה' יעמיד עלינו יהיה רשע יותר ממנו, עד שאנחנו כבר נתגעגע לקודם. 'ואבקשהו – ולא נמצא'. (ראה כש"ט, קה). שצרות האחרונות משכיחות הראשונות (תוספתא, טו, ג). נתפלל שגם את זה האחרון, ה' יעביר.
נוֹתֵן אֶת הַחָכְמָה לַחֲכָמִים, וְאֶת הַמַּדָּע לְיוֹדְעֵי בִינָה. הוּא גָּלֵא עַמִּיקָתָא וּמְסַתְּרָתָא יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא. הוּא מְגַלֶּה אֶת הָעֲמֻקּוֹת וְאֶת הַנִּסְתָּרוֹת, יוֹדֵעַ מַה שֶׁבַּחֹשֶׁךְ, וְהָאוֹר עִמּוֹ שָׁרוּי.
חשיכת הגלות
יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא. החושך גובר לפני עלות השחר. הזוהר אומר (בראשית מ, ב. וישלח קע, א): שכאשר חשוך מאד זה סימן לכך שעומד לעלות האור. כשהגלות קשה יותר – זהו האות לכך שהגאולה בפתח. כמו חבלי-לידה לפני הלידה. כשהאשה בשלבים הסופים של ההריון בשלהי החודש התשיעי, מתחילים הצירים, כי הלידה קרובה. ככל שהכאבים מתגברים, נהיים יותר רצופים ויותר כואבים, זה סימן שהלידה מתקרבת והולכת. אם הכאבים לא ממשיכים, הרופא עלול להחזיר את היולדת לביתה.
כך הקב"ה אומר שהוא ממתין באיפוק כאשה לפני לידתה לעת בוא הלידה. הֶחֱשֵׁיתִי, מֵעוֹלָם--אַחֲרִישׁ, אֶתְאַפָּק; אך ברגע של הלידה: כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה, מלשון פועה וצעקה, אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד. כמו שהיולדת חכתה תשעה חודשים עד חבלי הלידה, כך הקב"ה ממתין בגלות עד בוא הגאולה. ואז הוא ירעים בקולו על שונאי ישראל: יָרִיעַ, אַף-יַצְרִיחַ--עַל-אֹיְבָיו, יִתְגַּבָּר.. אַחֲרִיב הָרִים וּגְבָעוֹת.
וּנְהוֹרָא עִמֵּהּ שְׁרֵא, אצל ה' האור שורה גם בשעת החושך. הוא יודע את פשר החשיכה, הצרות, הייסורים והגלות. אנו איננו יודעים להסביר את השגחת השם בעולם. לא נוכל להכנס בסודו של ה'. אנו בחשיכה. אין בידינו לא משלוות הרשעים ולא מייסורי הצדיקים (אבות ד, טו).
מיתת צדיקים
חשיכה שאיננו יודעים את פשרה, היא גם מותם של אנשים צעירים. שמעתי את הסיפור הבא מפי הרב חכם יצחק מיכלאשוילי. על אברך צדיק וירא שמים, שלפני פסח היה נוהג להכין את המצות ממים שלנו. והיה טורח בעשיית המצווה בעצמו. גם כאשר אנו עושים עבירות אנו עושים אותם בעצמנו והם נרשמים לחובתינו, וכנגד זה, הזיעה שאנו מזיעים בעשיית המצוה נרשמת לזכותנו. לפום צערא אגרא.
בשעה שאותו אברך סחב את דלי המים, דווקא בשעה שעסק במצוה כדי להכין את המצה השמורה, לבו נדם והחזיר את נשמתו לבוראו. לא נוכל לסכור את פי העם: למה עשה השם ככה? זו תורה וזו שכרה?
הסביר האדמו"ר, שבכל אדם יש נר"ן. נפש, רוח, נשמה (ראה בזהר תרומה, ועוד). שלוש דרגות בנפש, זו למעלה מזו. וכן שתי דרגות גבוהות יותר שלא כל אדם זוכה להם, חיה ויחידה. (בסידורים הספרדיים כתוב שצריך לכוון בעניית 'ברוך ה' המבורך לעולם ועד' שבתפילת ליל שבת, לקבל נפש יתירה של שבת בחמשת בחינותיה, חמש תיבות כנגד חמשת הדרגות (סידור השל"ה. פע"ח שער השבת פי"ב) אך לפני שאנחנו מכוונים בכוונות הללו, כדאי להקפיד שלא להירדם כשלראשנו יש תפילין).
אותו אברך עשה בקדושה ובכוונה את כל הדברים, עד שהגיע לדרגת יחידה, הדרגה המאוחדת בה'. לכן הוא נפטר דדוקא אז, בגלל שהכלים שלו לא יכלו להכיל המשכה זו. אני מדמה זאת לקצר חשמלי, כאשר יש זרם חשמלי גבוה מדי המנורה נשרפת, אם היא לא מתאימה לעוצמה הזו. כך הוא המשיך דרגה גבוהה כזו שבה הגוף שלו לא יכל להכיל את הנשמה. לא מכרת הוא מת, אלא במיתת נשיקה (ראה אוה"ח על התורה בעניין מיתת נדב ואביהו).
עין, אוזן וספר
יָדַע מָה בַחֲשׁוֹכָא. כאמור, ה' יודע את האור שישנו בחושך. אנו גם 'בנהורא' איננו יודעים. כך מסבירים בשם החוזה מלובלין את דברי המשנה באבות (ב, א): 'דע מה למעלה ממך' - עלינו לדעת מי היו האנשים אשר היו לפנינו. 'עין רואה' – בעבר הם ראו 'עין בעין' (במדבר, יד, יד) בבחינת: וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט (שם, יח, ב). בזמן הנביאים שנקראו רואים. ירוד ירדנו, ו'אוזן שומעת' – עדיין היו בעלי אזניים, ומעבירי שמועות. בבחינת: 'בת קול יוצאת ואומרת' (ראה ברכות יז, ב. ועוד). בזמן חז"ל. כיום, מה שנשאר לנו: 'וכל מעשיך בספר נכתבים' - אנו רק יודעים לקרוא מתוך הספר. לא עין. ולא בת קול. לוואי מה שכתוב בספר - את זה נדע ונעשה.
ממשיך דניאל: לְךָ אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי, מוֹדֶה וּמְשַׁבֵּחַ אֲנִי, אֲשֶׁר אֶת הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה נָתַתָּ לִי, וְכָעֵת הוֹדַעְתַּנִי אֵת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁנוּ מִמֶּךָּ, שֶׁאֶת דְּבַר הַמֶּלֶךְ הוֹדַעְתָּנו... הוא נגש אל המלך וְאוֹמֵר: הָרָז אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ שׁוֹאֵל אֵין חֲכָמִים, אַשָּׁפִים, חַרְטֻמִּים וְקוֹסְמִים יְכוֹלִים לְהַגִּיד לַמֶּלֶך. שימו לב ללוגיקה. כדי להציל את החכמים שלא ידעו לענות.
אוּלָם, יֵשׁ אֱ-לוֹהַּ בַּשָּׁמַיִם מְגַלֶּה רָזִים, וְהוֹדִיעַ לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר, מַה שֶׁיִּהְיֶה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, חֲלוֹמְךָ וְחֶזְיוֹנוֹת רֹאשְׁךָ עַל מִשְׁכָּבְךָ זֶה הוּא.. אַתָּה הַמֶּלֶךְ, רוֹאֶה הָיִיתָ וְהִנֵּה צֶלֶם אֶחָד גָּדוֹל, צֶלֶם זֶה גָּדוֹל הוּא וַהֲדָרוֹ רַב, עוֹמֵד נֶגְדְּךָ וּמַרְאֵהוּ נוֹרָא. הַצֶּלֶם הַהוּא, רֹאשׁוֹ שֶׁל זָהָב טוֹב, חָזֵהוּ וּזְרוֹעוֹתָיו שֶׁל כֶּסֶף, מֵעָיו וִירֵכָיו שֶׁל נְחֹשֶׁת, שׁוֹקָיו שֶׁל בַּרְזֶל, רַגְלָיו, מֵהֶן שֶׁל בַּרְזֶל וּמֵהֶן שֶׁל חָרֶשׂ..
ארבע מלכויות
החלום של נבוכדנצאר על הצלם שמורכב מזהב כסף נחושת וברזל. רומז לארבעת המלכויות שישלטו בעולם. ארבעת הגלויות: בבל, פרס, יוון ואדום. ומלכות אדום היא רומי (ראה ברש"י ע"פ חז"ל, וברמב"ן). באחרית ימיה, יצטרפו אליה בני ישמעאל, שלכן היא גם מחרס (ראה ברס"ג, והשווה לראב"ע. וראה גם באגרת תימן לרמב"ם).
האירועים שבתורה רומזים לעתיד, בבחינת מעשה אבות סימן לבנים. כמו שעשה עשיו שחבר לישמעאל, כדי להתגבר יחדיו על יעקב, כשראה שהוא אינו יכול לו: וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו, אֶל-יִשְׁמָעֵאל (בראשית, כח, ט).
עוצו עצה ותופר, שעל ישמעאל נאמר וְהוּא יִהְיֶה, פֶּרֶא אָדָם--יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ (בראשית טז, יב). כידוע, אברהם מרומז במילת 'בכל' ויעקב במילת 'כל' (ראה סוטה, ה, ע"א. ועוד). אברהם לא הצליח להתגבר על ישמעאל, אך יעקב לעתיד לבא יצליח להלחם בו: ויד 'כל' בו. ככתוב: וְאַתָּה אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם-יְהוָה, וְאַל-תֵּחַת יִשְׂרָאֵל--כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק, וְאֶת-זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם; וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן, וְאֵין מַחֲרִיד (ירמיהו, ל, י)
וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל-אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא. כאמור: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן, לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; וְהָיְתָה לַיהוָה, הַמְּלוּכָה (עובדיה, א, כא).
אֲז הַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶצַּר נָפַל עַל פָּנָיו, וּלְדָנִיֵּאל סָגַד, וּמִנְחָה וְנִיחוֹחִים אָמַר לְנַסֵּךְ לוֹ. עוֹנֶה הַמֶּלֶךְ לְדָנִיֵּאל וְאוֹמֵר: אֱמֶת כִּי אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדוֹנֵי הָאֲדוֹנִים וּמְגַלֶּה רָזִים, אֲשֶׁר יָכֹלְתָּ לְגַלּוֹת אֶת הָרָז הַזֶּה. אֲז הַמֶּלֶךְ אֶת דָּנִיֵּאל גִּדֵּל, וּמַתָּנוֹת רַבּוֹת גְּדוֹלוֹת נָתַן לוֹ, וְיַשְׁלִיטֵהוּ עַל כָּל מְדִינַת בָּבֶל, וְרַב סְגָנִים עַל כָּל חַכְמֵי בָבֶל.
וְדָנִיֵּאל בִּקֵּשׁ מִן הַמֶּלֶךְ, וַיְמַן עַל עֲבוֹדַת מְדִינַת בָּבֶל אֶת שַׁדְרַךְ, מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ, וְדָנִיֵּאל בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ.
ואהבת לרעך כמוך
כל ערב לפני ק"ש שעל המיטה אנו נוהגים לומר: "הריני מקבל עליי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב כל אחד ואחד מישראל כגופי והריני מזמן וכו'". בנוהג שבעולם שכאשר קשה לו לאדם, הוא רגיש יותר למצוקה ופתוח יותר לתפילה, 'תפילה לעני כי יעטוף'. אבל כשהוא עולה לגדולה, הוא מרוכז בעצמו ושוכח את מי שהיו איתו יחד בשעות הקשות. דניאל לא חשש שזה ימעיט בכבודו, והזכיר גם את חבריו חנניה מישאל ועזריה שנעזר בהם, וגם אותם מינה נבוכדנצאר על מדינת בבל לבקשתו של דניאל. בסופו של דבר, גם בו זה לא פגע, והוא התמנה להיות בשער המלך.
אתוהי כמה רברבין וגו'.