דרשה על הפטרת פרשת עקב
הפטרת עקב
ישעיה
מט יד וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי. טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. טז הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד. יז מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים, כַּכַּלָּה. יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ, וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ: כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ. כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ, בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ: צַר-לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה. כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה; גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל--הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם.
כב כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל-גּוֹיִם יָדִי, וְאֶל-עַמִּים, אָרִים נִסִּי; וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, וּבְנֹתַיִךְ עַל-כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. כג וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ, וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ--אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ; וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי.
כד הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר, מַלְקוֹחַ; וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק, יִמָּלֵט.
כה כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח, וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ, יִמָּלֵט; וְאֶת-יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב, וְאֶת-בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. כו וְהַאֲכַלְתִּי אֶת-מוֹנַיִךְ אֶת-בְּשָׂרָם, וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן; וְיָדְעוּ כָל-בָּשָׂר, כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ, וְגֹאֲלֵךְ, אֲבִיר יַעֲקֹב.
נ א כֹּה אָמַר יְהוָה, אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ, אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי, אֲשֶׁר-מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ; הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם, וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. ב מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה--הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל; הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא. ג אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם, קַדְרוּת; וְשַׂק, אָשִׂים כְּסוּתָם.
ד אֲדֹנָי יְהוִה, נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים, לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף, דָּבָר; יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, יָעִיר לִי אֹזֶן, לִשְׁמֹעַ, כַּלִּמּוּדִים. ה אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח-לִי אֹזֶן, וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי: אָחוֹר, לֹא נְסוּגֹתִי. ו גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים, וּלְחָיַי לְמֹרְטִים; פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי, מִכְּלִמּוֹת וָרֹק. ז וַאדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר-לִי, עַל-כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי; עַל-כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי, כַּחַלָּמִישׁ, וָאֵדַע, כִּי-לֹא אֵבוֹשׁ. ח קָרוֹב, מַצְדִּיקִי--מִי-יָרִיב אִתִּי, נַעַמְדָה יָּחַד; מִי-בַעַל מִשְׁפָּטִי, יִגַּשׁ אֵלָי. ט הֵן אֲדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר-לִי, מִי-הוּא יַרְשִׁיעֵנִי; הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ, עָשׁ יֹאכְלֵם.
י מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה, שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ--אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים, וְאֵין נֹגַהּ לוֹ, יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה, וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו.
יא הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ, מְאַזְּרֵי זִיקוֹת; לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם, וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם--מִיָּדִי הָיְתָה-זֹּאת לָכֶם, לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן.
נא א שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי יְהוָה; הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. ב הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם: כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. ג כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.
וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַאדֹ-נָי, שְׁכֵחָנִי
דברי ציון "עזבני ה' וה' שכחני", באים בהמשך לנבואת ישעיהו האמור כמה פסוקים לפני כן (ישעיה מט, ח ואילך): כֹּה אָמַר ה', בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה, עֲזַרְתִּיךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת. לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ - יקבץ את עשרת השבטים הנמצאים בסתר; "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ, וְלֹא-יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ: כִּי-מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, שהרי ה' לא ינהל אותם בדרכים עקלקלות שאינן נושבות. ולכן וְעַל-מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם. וְשַׂמְתִּי כָל-הָרַי, לַדָּרֶךְ - בהרים ללא דרך הוא יפלס דרך; וּמְסִלֹּתַי, יְרֻמוּן ואת המקומות הנמוכים והקשים יגביה. ולשם מה ה' יעשה את כל הדברים הללו? הִנֵּה-אֵלֶּה, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ; וְהִנֵּה-אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים. רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ, וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה: כִּי-נִחַם יְהוָה עַמּוֹ, וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם.
בעוד בני ציון הנמצאים בירושלים שומעים נבואה זאת על הדברים הגדולים שיהיו לעתיד לבוא, ועל קיבוץ גלויות הגדול מארבע רוחות העולם, הם אומרים לעצמם ומה איתנו, אלו שלא יצאו לגלות עם עשרת השבטים אלא נשארו בירושלים, וכי ה' שכח ועזב אותנו, האם לנו לא מגיע גאולה? ועל עונה הנביא "התשכח עולה מרחם בן בטנה", וכי איך חשבת לומר שאשכח אתכם.
נסביר את הדברים על פי משל להורים המחתנים את בניהם ומזמינים אורחים מכל קצוות הארץ לחתונה. קודמים לכל הם מזמינים את האורחים הרחוקים תושבי הצפון והדרום, אח"כ את תושבי עיר מגוריהם, ואח"כ את בני המשפחה הקרובה. רק זוג אחד לא מקבלים הזמנה: החתן והכלה.
נשאלת השאלה וכי יש להם להתרעם על הוריהם מדוע הם דואגים שכל ההכנות יתנהלו כשורה, ומזמינים את כולם, תושבי הצפון ותושבי הדרום, ורק אותם הם לא מזמינים?
הרי וודאי שעל הזוג העומד לפני חתונה להבין שעבור חתונתם היא הסעודה ועבור שמחתם הוזמנו האורחים. ובלעדיהם לא היו לא סעודה ולא הזמנות. יתירה מכן: עליו לשאת בעצמו קל וחומר אם ההורים מוציאים כל כך הרבה עבור האורחים, הרי שעבורם מזומנת פי כמה וכמה תמיכתם בבניית בית, בכלכלה ובפרנסה.
והנמשל: לאחר שציון שומעת את נבואות ישעיהו, הִנֵּה-אֵלֶּה, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ; וְהִנֵּה-אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם. האם צריכה ציון להתרעם על ה' מדוע הוא עזבה ושכחה ?
לשם כך ההקדמה שמקדים הנביא ישעיה, כאשר אנחנו רואים שה' אומר לאסורים צאו,קיבוץ גלויות מכל ארצות הנכר, שהוא מכין את כל הדרכים ,עד שהטבע כולו שותף בשמחה, רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ, וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה, וכן כתוב בתהלים (צח, ח) נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ-כָף; יַחַד, הָרִים יְרַנֵּנוּ. על בני ציון להבין מה רבה הטובה והשמחה שצפונה לה לעתיד לבוא.
באופן דומה מסבירה הגמרא (ברכות לב, ב) את תשובתו של ה' לכנסת ישראל : אמר לה הקב"ה: בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל. ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ... ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה. וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ואת אמרת עזבתני ושכחתני?
בריאת העולם כולו בששת ימי בראשית היא למען עם ישראל: וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ולכן לא יתכן שה' ישכח או יעזוב את עם ישראל. וכפי שממשיך הנביא: וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַאדֹ-נָי, שְׁכֵחָנִי.
שואלת הגמרא (ברכות שם) מה פשר הכפילות: היינו עזובה היינו שכוחה. מה ההבדל בין עזיבה לשכחה ומדוע מוזכרים שניהם? משיבה הגמרא: טבע שבעולם כאשר אדם נושא אישה שנייה, עדיין זוכר בלבו את הראשונה, את אהבתו אליה ואת מעשיה. חוק הוא שתמיד יהיה לו כלפי מה להשוות, וגם אם יעזוב את אשתו הראשונה – לא ישכחה.
אומרת כנסת ישראל: מדוע עזבת אותנו ובנוסף גם שכחת אותנו, שהרי גם אם עזבתנו היה לך לזכור את אהבתנו הראשונה.
הסבר נוסף: ירמיהו הנביא שואל את הקב"ה בשם כנסת ישראל ארבע שאלות, בשתי חטיבות. חטיבה אחת (ירמיה יד, יט):הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת-יְהוּדָה, אִם-בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ? חטיבה שניה (איכה ה, כ): לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?
אומר המדרש (איכה רבה פ"ה) עונה לו הקב"ה לירמיהו: לך לרבך משה רבנו שעניתי לו בתורה בפרשת התוכחות (ויקרא כו, מד):וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם. למרות שבגלל מעשיהם נגזרה על בני ישראל גלות בארץ אויביהם, גם אז לא אמאס ולא אגעל בעם ישראל.
אך תשובה זאת היא על שתי השאלות הראשונות של ירמיהו: הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת-יְהוּדָה, אִם-בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ . אך על שתי השאלות הנוספות: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים - לא ניתן מענה.
אומרת ציון השניים הללו - השכחה והעזיבה - לא כתבת בתורתך. ולכן: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַאדֹ-נָי, שְׁכֵחָנִי.
משיב ה' לכנסת ישראל:
הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
מפרש המלבי"ם: רחמי האם הם בעיקר על תינוק שעדיין יונק שדי אמו. עם הגיל פוחתים רחמי האם על הילד, כיון שהוא יכול להסתדר בכוחות עצמו, אבל בשעה שהוא עדיין יונק ותלוי באמו, רחמיה של האם על בנה מרובים מאד. אומר הקב"ה לכנסת ישראל: יש מקרים שגם אלה תשכחנה, דוגמת (איכה ד, י) יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת - בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן. אבל אָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
פירוש נוסף המופיע בתרגום ובגמרא (ברכות שם): אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל - מכיוון שאין לפניו שכחה, כי זוכר כל הנשכחות אתה, חוששת כנסת ישראל שמא בעוונותינו הרבים יזכור לנו את האמירה (שמות לב, ד) "אֵלֶּה אֱלֹהֶ-יךָ יִשְׂרָאֵל" כלפי עגל הזהב. אומר ישעיהו בשם ה' לכנסת ישראל: גַּם-"אֵלֶּה" תִשְׁכַּחְנָה. ה' יסלח לעם ישראל על חטא העגל המסומל במילה "אלה".
אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, עדיין חוששת כנסת ישראל שאם יש מצבים שה' מוחק את חובות העבר, שמא הוא מוחק גם את הזכויות של אותה עת. שכאשר יש שריפה או שיטפון יחד עם הקוצים נפגעים גם הוורדים. אומר ישעיהו בשם ה' לכנסת ישראל : וְ"אָנֹכִי" לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. לא אשכח לכנסת ישראל את זכות קבלת עול מלכות שמים בשעה שהקדימו נעשה לנשמע, המסומל במילה הפותחת את הדיברה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶ-יךָ".
ואכן אומר הנביא ירמיה (ב, ב): כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ – זוכר אני את זכויות העבר בשעה שהייתה כנסת ישראל לכלה במעמד מתן תורה, מעשה סיני - לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
מקום נוסף שאנו מוצאים את הבטחת הקב"ה שלא ישכח את בני ישראל, הוא במזמור (תהלים קלז) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל -שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
מביא המדרש (פסיקתא רבתי פיסא לא) סיבות רבות למה בכו: לאחר שגלו ועזבו את ארץ ישראל והגיעו לנהרות בבל, הבינו את אשר איבדו ולכן בכו. רבים מבני ישראל מתו בדרך כיון שהביאו להם מלוחים. ואף זכותו של משה רבנו לא סייעה להם. לכן "גםבכינו", לשון ריבוי.
לא היה די לנבודנצאר בכל מסכת הייסורים הזו וכאשר ראה אותם יושבים על נהרות בבל, ציווה לתלות על צווארי הגולים הכבולים בשלשלאות, שקי- עור מלאים חול. זהו שאומר הכתוב (איכה ה, ה): עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ.
מנגד יושבים נבוכדנצאר ופמלייתו שבעים מטרפות ושתויים מיין ולעומתם הגולים רעבים גם צמאים. הללו חוגגים ושמחים ובני ישראל סובלים ובוכים. אלה בראש זקוף ובגוו מורם ואלה שקי- עור כבדים על צווארם. על כך בכו בני ישראל (איכה שם): יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח-לָנוּ, עייפנו מסבל ולא מניחים לנו.
ממשיך המזמור: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר- וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה. כטוב לבם ביין, התאוו השובים לשמוע את נגינת הלוויים שהיו בין הגולים,שכן ידע נבוכדנצר שהם היו משוררים בבית המקדש, לכן ציוה עליהם: שִׁירוּ לָנוּ, מִשִּׁיר צִיּוֹן. הלויים ששמעו את ציווי נבוכדנצאר אמרו זה לזה: בארץ ציון בירושלים, בה היינו צריכים לעבוד את ה', כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, ושם בארץ הקדש לא שרנו לפניו את שיר ה'. עתה על אדמת נכר בפני נבוכדנצאר איך נשיר את שירי ה' הטהורים להכעיסו? ולכן עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ, תלו הלויים את כנורותיהם על ערבות הנחל והחליטו שלא לשיר בפניו. נטלו עצה זה מזה ופצעו את ידיהם, ואמרו לנבוכדנצאר: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר-ה'. לא אמרו לו "לא נשיר", אמרו לו "איך נשיר" - איך אנו יכולים לשיר ולנגן על כינורותינו? שכן ידינו פצועות. אכן לזה יקרא מסירות נפש והקרבה עצמית. שכן כוונתם הייתה שאינם מסוגלים לשיר את שִׁיר-ה' עַל אַדְמַת נֵכָר.
[במאמר המוסגר לפי דרכנו נלמד פה לקח ומוסר לחיי היום יום, פעמים רבות אנו מתפתים לחטוא מול מי שאיננו יכולים לסרב לו. העצה לכך היא: מבקשים ממך לעשות מעשים הכרוכים בחילול שבת - אמור אינני מרגיש טוב. לאכול בשר שאינו כשר – אמור אני בדיאטה. (בגרוזיה מחלות דוגמת סכרת לא היו מוכרות. אך כיום אנשים רבים הם בדיאטה מטעמים בריאותיים ואחרים). בספרד הנוצרית בזמן האינקוויזיציה, היהודים האנוסים לא אכלו כל השנה לחם כדי שתהיה להם סיבה מדוע בפסח הם לא אוכלים חמץ! ועל כך נאמר: אין דבר העומד בפני הרצון].
גם כאן פצעו הלויים את ידם הימנית וכוונתם הייתה לשם שמים. כיון שראה ה' את גילוי ההקרבה והמסירות שבמעשה הלויים ובכוונתם - אמנם לאחר שכבר התחייבו גלות בחטאיהם – הבטיח לעם ישראל, מידה כנגד מידה, כל עוד לא תירפא ידם של ישראל, כל עוד לא תבנה ירושלים, הרי שגם ה' הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ (איכה שם).
וכך יש לפרש את הפסוק (תהלים ס, ז): לְמַעַן, יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ; כאשר ה' יחלץ ויגאל את עם ישראל אזי הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי - ה' יושיע כביכול את ימינו המושבת אחור. וזהו שנאמר (תהלים קיח, טז): יְמִין ה', רוֹמֵמָה; יְמִין ה', עֹשָׂה חָיִל.
עתה נבין את פירושו של הפסוק הבא בהמשך לכך במזמור על נהרות בבל, שבדרך כלל מתפרש כהבטחה של בני ישראל כלפי ירושלים, אך יש לפרש אותו כהבטחתו של הקב"ה כלפי בני ישראל: כאשר ראה ה' את מעשי בני ישראל הוא מבטיח: אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם - ירושלים במובן של בני ירושלים, על דרך הפסוק (ישעיה נא, טז) וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה - אם אשכח את בני ישראל, את סבלם ומסירותם - תִּשְׁכַּח יְמִינִי!
וכפי שאומר בהפטרתנו הנביא ישעיה: וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ;
בהמשך לפירוש שהקב"ה לא שוכח את עם ישראל וזוכר את זכויותיהם. חוששת כנסת ישראל שכאשר ה' יבחן את מעשיהם הטובים יגלה שלא היו מתוך כוונה שלמה ולב טהור. שכאשר יבוא ה' לדון את עם ישראל לבחון אם קיימו את מצוותיו - יציגו בני ישראל את המעשים ששמרו. ואז ה' ידון אותם לא רק כמה שמרו אלא איך שמרו.
וכך ניתן להבין את סדר הדברים: תחילה הנביא מודיע שה' לא ישכח את ישראל ויזכור את זכויותיהם ומעשיהם הטובים. לאחר מכן שב ומודיע שגם באשר למעשים הטובים הללו, ה' יסתפק בעצם עשייתם ולא יידרש לכוונתם השלימה.
ואיזו מצווה ה' יזכור לעם ישראל למרות שנעשתה לא מתוך כוונה שלימה, הווה אומר זו מצוות הצדקה. למרות שבדרך כלל מצוות צריכות כוונה. במצווה זו "המעשה הוא העיקר" ולא בוחנים יותר מדי את כוונתו של הנותן ומחשבתו הטובה, האם נתן לעני מהשאריות של מוצאי שבת או נתן ממבחר תבשיליו, שכן בסופו של דבר, המבחן הוא מבחן התוצאה שהוא פיקוח נפש העני.
וכך ניתן לפרש את דברי הגמרא (בבא בתרא י, ב): אמר רבי אבהו שאלו את שלמה המלך עד היכן כוחה של צדקה? כלומר, מניין לנו הסמכות לקבוע שכוחה של צדקה הוא שמתחשבים במעשה בלבד ולא נדרשים לכוונה - אמר להם: צאו וראו מה פרש דוד אבא (תהלים קיב, ט): פִּזַּר, נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד; קַרְנוֹ, תָּרוּם בְּכָבוֹד. "פיזר" נחשב כ"נתן". גם אם מפזר בבלי דעת - העיקר המעשה, ונחשב כנתינה גמורה.
וזהו החידוש בתשובת הגמרא: וכי מדוע כאשר שואלים את שלמה המלך עד היכן כוחה של צדקה הוא נדרש לדברי אביו בתהילים, הרי בעצמו הוא אמר פסוקים רבים בשבח ומעלת הצדקה: וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב), צְדָקָה תְרוֹמֵם-גּוֹי (משלי יד, לד),אלא שאין בדבריו את ההדגשה של דוד אביו בתהילים, שמצוות הצדקה זכותה עומדת למקיימיה גם אם נתנו צדקה שלא בכוונת הלב: פִּזַּר - נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. "פיזר" - כאילו "נתן לאביונים". שאם היה כותב נתן בלבד משמעותו הייתה מתוך מודעות וכוונה, אךפיזר זה לפזר אפילו שלא מתוך כוונה. ועם כל זה זכות הצדקה עומדת לו: צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד; קַרְנוֹ, תָּרוּם בְּכָבוֹד.
אמנם מובן שמצווה לתת בלב שלם ומן המיטב. שכן כתוב (דברים כו, ב): וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, היינו מן המובחר (רמב"ם הל' מעשרות פ"א הי"ד), מסלתה ומשמנה. והשכר לעושי המצווה בכוונה טהורה הוא גדול ורב. אבל אם העני יחכה עד שהאדם יתן בלב שלם הוא ייפח את נשמתו ברעב. לכן גם קיום המצווה שלא בכוונה - לא מקפח את שכרו של האדם.
וכך ניתן לדרוש את הפסוקים (תהלים קכו, ה-ז): הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה- בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. אם הזורעים - כלומר, נותני צדקה - בין "בדמעה" ובין "ברינה", בסופו של דבר שניהם יקצרו ויזכו לשכר על מעשיהם, אם כן מה ההבדל ביניהם? והתשובה לכך היא: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה - נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע. אם הנותן צדקה נותן בצער ובלב כבד - הוא זוכה לשכר מועט, בבחינת "נושא משך הזרע" בלבד. אך הנותן בסבר פנים יפות וברינה בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה - נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו, יזכה לקצור שכר רב, בבחינת אלומות רבות.
על כל פנים, נמצינו למדים, שבמצוות הצדקה אנו בוחנים בעיקר את המעשה. וגם אדם שנתן צדקה שלא מתוך כוונה - לא מאבד את זכות המצווה וזוכה לשכר. אמנם גם בשאר המצוות קיים הכלל מתוך שלא לשמה יבוא לשמה (נזיר כג, ב). אך בניגוד למצוות אחרות שבהם נאמר (דברים ו, טז): לֹא תְנַסּוּ, אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, על מצות הצדקה נאמר (מלאכי ג, י): וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי. שניתן לנסות את ה' שייתן שכר טוב למקיימיה, שהעיקר בה הוא מעשה המצווה ולא נדרשת כוונת הלב.
וזהו הפירוש בפסוק הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ : המרמז על מצוות הצדקה, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ (דברים טו, יא), שה' יזכור לעם ישראל את זכות מצוות הצדקה.
הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ;
אופן נוסף של פירוש על דרך הרמז על פי מדרש תלפיות (וראה גם במדבר ברבה פי"ח):
ישנם חמש אותיות כפולות, אותיות מ' נ' צ' פ' ך'. וכולן מרמזות על הגאולה.
כ-ך – על אברהם שנאמר לו: "לֶךְ-לְךָ"[1] שנתבשר שיוולד לו בן.
מ-ם - על יצחק וגאולתו מידי הפלישתים, שנאמר:"כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד".[2]
נ-ן - על יעקב וגאולתו מיד עשיו, שנאמר: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו".[3]
פ-ף גאולת ישראל ממצרים, שנאמר: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי".[4]
צ-ץ שמור לגאולה העתידה, כפי שנאמר בתפילה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". "צֶמַח צַדִּיק"[5].
לכן ישעיה אומר: "מִ כְּ נַ ף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ". ארבעת האותיות הכפולות מכנ"ף (מ' כ' נ' פ') המרמזות על הגאולה – כבר שמענו, וכבר נעשה בהם שימוש כאשר נגאלו בהם אבותינו. אבל נשאר עדיין חוב לקב"ה:"צְבִי לַצַּדִּיק".[6] אנחנו עדיין מצפים לאות צדיק המרמזת על הגאולה השמורה לצדיק, למלך המשיח.
זהו שאומר ישעיהו בהפטרתנו: כל אותיות הגאולה שמורות לעם ישראל, הֵן עַל-"כַּפַּיִם" חַקֹּתִיךְ - וכפי שאותיות הכף הכפולות, האותיות המרמזות על הגאולה הראשונה של אברהם נתקיימו ואחריהם שאר האותיות הכפולות, גם את אותיות הכפולות צ-ץ אשלים לבני ישראל בגאולה השלימה.
ממשיך הנביא ואומר שאין לה לכנסת ישראל להאשים את הקב"ה במצב הקשה שהיא נמצאת בו אלא את עצמה שכן מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.
פירוש יפה למלבי"ם על כך: מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ, אם יחושו בני ישראל וימהרו לחזור בתשובה, אזי מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, כל האויבים שיש – גם כיום, שונאי ישראל (הנמצאים כיום בשטחים) - מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, יצאו ממקומך ולא יפגעו בך.
ייפתח דף חדש שבו שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ. קיבוץ גלויות של נידחי ישראל. ציון תשאל שלוש שאלות על "אלה". השאלה הראשונה: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה, מניין נולדו כל הבנים השבים לציון? שאלה שניה: וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל? שאלה שלישית: הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם? מאיפה הגיעו כולם? מי הביאם? ציון תופתע מכל הגלויות שישובו אליה.
כאשר ה' מבטיח את קיבוץ הגלויות, שומעים האומות אדום וישמעאל שאצלם נמצאים שבטי ישראל בגלות ושואלים וכי לנו אין דעה בנידון? הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ. האם יוכלו לקחת מאיתנו את הרכוש? ואם ייקחו את הרכוש: וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק, יִמָּלֵט האם יוכלו לחלץ את האנשים השבויים אצלנו באופן צודק וחוקי. שהרי בארצותינו ותחת חסותנו הם התגוררו, ואנו גידלנו אותם.
ה' עונה לאדום ואומר, מדוע אתה מעמיד את הרכוש, המלקוח, במקום הראשון ואת השבויים במקום האחרון. האם בני ישראל לא חשובים דים? האם הם בדרגה נמוכה מהרכוש. לקחת אכן יילקחו שניהם, גם הנפש וגם הרכוש, אך ה' הופך את סדר הדברים בתשובתו: גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח, וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ, יִמָּלֵט, יש להעמיד קודם את אהבת הנפש ולא את אהבת הרכוש.
ואם בעצמם אין לבני ישראל כוח להיגאל אימרו לציון: וְאֶת-יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב, וְאֶת-בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ.
כֹּה אָמַר ה', אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ
את הדרש הבא שמעתי לראשונה לפני יותר משלושים שנה מאדוני מורנו ורבנו, רבי יעקב דבראשוילי נבג"מ, דובב שפתי ישנים. כשדרש בשבת תחכמוני, זקנים ויודעי תורה, כשחזרתי מהעיר גורי לקולאשי. עד שהציבור בא לידי דמעות.
נקדים ונאמר שבדרך כלל יש לעשות מאמץ להיות אוהב שלום ולהביא שלום בין איש לאשתו, אך לעיתים אם אין אהבה ועלולים להיות תוצאות הרסניות, עדיף להיות רודף שלום במשמעות אויב לשלום וצריך להמליץ על גירושין. ולכן כפי שיש מסכת קידושין וכתובות יש גם מסכת גיטין העוסקת בגירושים.
אחד מהדינים שמופיעים במסכת גיטין הוא, שכפי שבקידושין כדי להינשא יש לומר את הלשון: הרי את מקודשת לי. וכך אוסר אותה הבעל על כל אדם חוץ ממנו. כך בגירושין הלשון צריך להיות: הרי את מותרת לכל אדם. [7] שהאישה חופשייה ועומדת ברשות עצמה ויכולה להינשא לכל מי שתחפוץ. ולכן אם יאמר אדם: הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני. בגלל אינטרס אישי וכדומה. ההלכה אומרת שאינו גט. שהרי אינו מתיר אותה לכולם, ולכן אין כאן גט כריתות הכורת ומנתק אותה ממנו באופן מלא.[8]
שואל ירמיה הנביא את הקב"ה: הרי יש בחינה שכנסת ישראל היא ככלה, כפי שנאמר: וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ.[9] אם כן, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. אחד משני פנים: אם אנו עדיין שייכים ל ך - הרי אין כאן גט. ואם נתת לנו גט - לא תוכל לאסור עלינו: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.[10] ואנו אמורים להיות מותרים לכל ומשוחררים ממצוות.
מוסיפה כנסת ישראל לטעון באופן שני נגד הגירושים: ההלכה היא שלאחר הגירושין הבעל לא יכול לגור יחד עם אשתו הראשונה, מכיוון שלבו גס בה. ואם התייחד עמה צריך לתת לה גט נוסף[11]. אם כן, ריבונו של עולם, הרי אתה עדיין עמנו שמְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ[12] ולית אתר פנוי מיניה.[13] ונאמר: הַשֹּׁכֵן אִתָּם, בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.[14]
בשתי השאלות הללו כנסת ישראל טוענת כלפי הקב"ה שאינו נוהג לפי הדין. השאלה השלישית והמכרעת היא בקשה:
אומרת כנסת ישראל לקב"ה, ריבונו של עולם, גם אם הכול יציב ונכון - הגט נחשב והקב"ה סילק את שכינתו (לא יותר מדי, שכן עלולים להישאר כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא...[15]) - הרי אתה ברחמיך יכול לשוב אלינו, שהדין הוא שניתן לחזור אל האישה המגורשת כל זמן שהיא לא נישאת. כפי שמצינו בעמרם ויוכבד, וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי.[16] שהלך וגירשה וחזר ולקחה.[17] האיסור להחזיר גרושתו הוא רק כדברי הפסוק: אם הָלְכָה, וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר, לֹא-יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר-שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה.[18] אבל אנחנו אלפי שנים לא הלכנו אחרי אף א-ל ולשון ולא בגדנו בבריתך.
כפי שדוד משבח את עם ישראל[19] : כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ. לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ; וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ. להיפך: גם כאשר דִכִּיתָנוּ, בִּמְקוֹם תַּנִּים; וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. אִם-שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ; וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר. בכל המצבים הקשים, בזמני דיכוי ובצל המוות, שמר העם היהודי אמונים לאמונת ישראל. מספרים שבזמן האינקוויזיציה האנוסים עשו עצמם כמי שמצטלבים לפני הצלם ובאמת היו רושמים באוויר את אותיות שמע ישראל. הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר-זֹאת: כִּי-הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב. בהלצה אומרים: גם כאשר יהודי אוכל טרף הוא לא אומר לשם יחוד, לעומת זאת כאשר הוא כאשר הוא מקיים מצווה הוא אומר לשם ייחוד, ויהי נועם וכו'. שכל יהודי יש בו אמונה.
כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה. אם כן לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר; תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ. עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי; הָקִיצָה, אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח . כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ; לשונו של מורי רבי יעקב : כאשר נופלים עד עפר כבר אין לאן לרדת. אין המדובר בכך שירדנו מקומה עשירית לקומה התשיעית. נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. גופנו כבר נחבט בקרקע, וכאשר מגיעים לסוף הירידה, מכאן לא נשאר אלא לעלות. ירידה צורך עלייה. ולכן קוּמָה, עֶזְרָתָה לָּנוּ; וּפְדֵנוּ, לְמַעַן חַסְדֶּךָ.
גם אם גורשנו, הרי לא בגדנו בה', ולכן מבקשים שה' ישוב אלינו בשנית ויקימנו מעפר.
לכן אומר ה' לכנסת ישראל, לחינם הפחידו אתכם הנביאים: אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי, אֲשֶׁר-מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ; הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם, וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. לא נתתי גט לכנסת ישראל. וגם לא מכרתי אתכם לעבדות ולשכירות. הסיבה שאנו מרוחקים מה' באופן זמני היא בגלל עוונותינו.
מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ – מדוע כשאני בא לבית הכנסת לראות אם יש מנין מתפללים, אני רואה שאין איש להשלים את המניין, ומדוע קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה כשבאים לומר קדיש אין מי שיענה אמן? שכן לפעמים גם אם נמצא מניין מתפללים כולם רק אומרי קדיש לעילוי נשמת הנפטרים, ואילו אחרים לא באים להתפלל ולענות אמן ...
כאשר שואלים היכן כולם? משיבים שאין להם זמן, מכיוון שכל אחד הולך לפרנסתו ולעסקיו. משמרת יום ומשמרת לילה. אומר להם ה': הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל. האם ה' לא יכול לתת פרנסה לכל יהודי, גם יעבוד פחות שעות? ה' הוא כל יכול הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, האם מזון ופרנסה לא יוכל לתת? הרי עֵינֵי-כֹל, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ; וְאַתָּה נוֹתֵן-לָהֶם אֶת-אָכְלָם בְּעִתּוֹ[20]. לכן שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם, מְאַחֲרֵי-שֶׁבֶת אוכלי לחם העצבים![21]
מספרים שהיה ויכוח בין האחים רבי אלימלך מליז'נסק ור' זושא מאניפולי. האחד אמר שכל הדברים הקורים לאדם הם בידי שמים ותלויים במזל, ואחד אמר שיש דברים שהם בידי אדם ותלויים בו. אירע פעם אחת בהיותם בדרך שהיו צריכים ללון בבית מרזח על אם הדרך, בשולחנות המזנון ישבו באותה עת שיכורים וחגגו בשתייה פרועה. לא הייתה להם ברירה וחיפשו מקום להניח את ראשם, האח שאמר שגורלו של האדם נתון בידיו נשכב ליד הדלת, והאחר בצד ליד התנור. כאשר סיימו השיכורים את השתייה ועמדו לצאת, נתקלו ברגליו של האח שנשכב ליד הדלת. הפליאו בו אותם בריונים את מכותיהם מכל הצדדים. לאחר שהתעייפו עזבו אותו לנפשו ויצאו החוצה. קונן האח על מר גורלו בפני האח השני שהתעורר לשמע המהומה, לא רק ששכב ליד הדלת בקור הרב ולא נרדם אלא גם ספג מכות נמרצות. לעולם הוא אמר אין לשכב במעבר. ריחם עליו האח וכיבד אותו והציע לו לשכב בשארית הלילה ליד התנור ולחמם את גופו. התחלפו האחים במקומותיהם.
בלילה לפני עלות השחר הגיעו שוב אותם בריונים. בעמדם להיכנס דרך הדלת פגשו שוב ביהודי הישן ליד הדלת. אחד מהם אמר, ראו את זה, עדיין לא קם ממקומו למרות כל המכות שנתנו לו. הבה נוסיף להרביץ לו. היסו אותו האחרים ואמרו, נניח לזה לנפשו, הוא ספג מספיק מכות. בואו ונכה את היהודי השני הישן מכורבל כל הלילה ליד התנור. מכאן לומדים את הנמשל מי שנגזר עליו לקבל מכות - הוא יקבל את המכות בכל מקום ובכל מצב.
ממשיל המגיד מדובנה אדם המתאמץ יותר מדי לפרנסתו, לאדם היושב בעגלה רתומה לסוסים ואת השק ממשיך לשאת על כתפו, וכאשר שואלים אותו:למה אינך שם את השק על העגלה, הוא משיב להם: אני מרחם על הסוס המסכן, לא מספיק שאני יושב על גבי העגלה עליו לסחוב גם את השק? אמרו לו שוטה שבעולם: בין ובין כך הוא סוחב גם אותך וגם את השק. והנמשל הוא, הקב"ה זן את האדם בין כה וכה, ואין תועלת בכך שהאדם ישים משא מיותר על עצמו, ויעבוד שעות נוספות מעבר ליכלתו.
ועל כך נאמר הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ - וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ.[22] מה שגזרו עליך משמים יינתן לך. גם אם תעבוד 24 שעות שבעה ימים בשבוע, יותר ממה שנקבע לך לא יינתן לך. אמנם עליך לעבוד ולעשות כלים לפרנסה. אך די בשמונה שעות ביממה, ואין להפסיד את זמני התפילה ושמירת השבת. אם הקב"ה גזר עליך לזכות בפרנסה טובה, גם אם תישן יגיע אליך הטלפון שיבשר לך על כך, הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת?
שִמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק בין אדם לחבירו, מְבַקְשֵׁי יְהוָה בין אדם למקום; הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. ומפרש והולך: הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם
יש להסביר מדוע הדוגמא שמביא הנביא עבור ישראל היא דווקא מאברהם אבינו, על פי הגמרא הקובעת: "ואעשך לגוי גדול" זהו שאומרים בברכת מגן אבות בתפילת העמידה "אלהי אברהם, "ואברכך" זהו שאומרים "אלהי יצחק", "ואגדלה שמך" זהו שאומרים "אלהי יעקב". יכול יהו חותמין את הברכה בכולן, כל האבות? תלמוד לומר: "והיה ברכה" בך חותמיןואומרים "ברוך אתה ה' מגן אברהם" ואין חותמין בכולן. [23]
מדוע מזכירים את כל האבות ואילו חותמים את הברכה רק באברהם. ההסבר לזה הוא, אם אב יברך את בנו בברכתו של יצחק ליעקב, וייתן לך, ויבקש ממנו ללכת בדרכי יעקב אבינו כפי שמגוללים בפרשיות וישלח וישב, כדי לחנכו בדרך הישר. יענה לו הבן: כאשר אתה מבקש ממני להיות כיעקב אבינו האם אתה כיצחק אבינו?לו היית כיצחק הייתה לך האפשרות לדרוש שאהיה כיעקב. באופן דומה כאשר האב יחנך את בנו ללמוד מיצחק שהושיט את צווארו לעקדה כפי שמתואר בפרשת וירא. יאמר לו הבן: אני לא יצחק ואתה לא אברהם. לכן העצה לכך היא להביא דוגמא מאברהם. פתח בפניו את פרשת לך לך. יאמר לו אביו: אחרי הכול, תרח ודאי אני לא, ואפילו מאב כמו תרח יצא בן כמו אברהם אבינו, אבי האומה והאמונה. משמע הכול תלוי בך.
הייתי אומר ליהודי גרוזיה: הגדולה לשמור תורה ומצות לא רק בקולשי, אלא גם כשנמצאים ברכבת מטבליסי למוסקבה, יש לשמור כשרות ולהתפלל במנין ולהניח תפילין, ואמנם היהודים הפשוטים הללו כשהיו נוסעים ברכבת לשעות ארוכות היו מארגנים מנינים בקרונות לתפלת שחרית ומנחה, ואפילו הגוים היו מכבדים זאת. אז לא היה מושג יהודי דתי או לא דתי, גם אם לא ידעו תורה, לא ידעו מה זה לא להיות דתי. כמים לים מכסים, התמימות, הכבוד לדת הקיפו את כולם.
ואילו אברהם אבינו היה לבד מעבר אחד. אחד קראתיו. החוליה הראשונה שממנה נמשכה השרשרת. גם פה בארץ, אין להתרשם ממצבה של הדת והיהודים הדתיים, שאף אחד לא יעשה סקרים בדורנו מה אחוז הדתיים, שיעשו בדורו של אברהם. הביטו אל אברהם!
וזהו ההסבר לדברי הגמרא, אמנם כאשר המטרה היא ללמד זכות, אכן, אנו מבקשים שזכותם של כל האבות תעמוד לנו. אך כאשר המטרה היא להביא דוגמא ומופת, אין מתאים מאברהם אבינו. יכול חותמים בכולם – האם מכולם לומדים? בך חותמין - אברהם יהיה הדוגמא, החותם והמופת. כמופת הייתי לרבים. שבדורו של אברהם לא רק שלא עזרו לו, אלא היו נגדו - אביו תרח, משפחתו, בני מולדתו, המלך נמרוד שרצה להפילו לכבשן האש. ולכן מבטיחו ה' אַל-תִּירָא אַבְרָם – מבני אותו הדור - אָנֹכִי מָגֵן לָךְ- שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד.[24] ולמרות שהוא יחיד בדורו: וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה. [25]
כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ
בהפטרת נחמו מלמדנו הנביא ממעשה בראשית שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה.[26] מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ, עֲפַר הָאָרֶץ.[27] והלא דברים קל וחומר: בורא העולם יצר הכול יש מאין. לכן לא ייפלא מה' דבר לקבץ נידחי ישראל, קיבוץ גלויות יש מיש.
ואילו כאן בהפטרתנו מלמדנו הנביא שאם מישהו יתמה איך ה' יגאל את עם ישראל, נשיב לו, שכפי שאנו לומדים מאברהם אבינו לקח ומוסר אנו גם שואבים מסיפורו עידוד ותקווה: אם אברהם אבינו שהיה אחד, לבדו, עם כל זה ממנו התברך והתרבה כל עם ישראל - ודאי שגם ציון ובניה עוד יגאלו ויתברכו כהבטחת ה'.
לכן הנביא נושא לסיום מסר של תקווה ונחמה:
כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה'; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.
שואלים על פסוק זה מדוע הנביא משתמש בהתחלה בלשון עבר: כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ. ומיד אחר כך עובר ללשון עתיד: שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ.
מספרים על הרמב"ן שבסוף ימיו הוא עלה לארץ ישראל, והיה תמה בראותו את הארץ מניבה פירות ויבולים למרות שמרבית תושביה רובם ככולם אינם יהודים, איך זה שהארץ מניבה פירות עבור לא יהודים, ואח"כ הסביר שזהו מסר של נחמה ותקווה לגאולה, שכאשר ארץ ישראל ממשיכה לתת את פריה גם עכשיו בזמן הגלות ולגוים, אין זאת אלא שהיא ממתינה ומשמרת את כוחה עבור בני ישראל, כדי שבזמן הגאולה העתידה שבני ישראל ישובו לארצם תהיה להארץ היכולת והכח לתת את פריה לעם ישראל.
משל לדבר: לאם שבנה התינוק אינו יכול לינוק חלב מטעמים שונים, אך היא ממשיכה להניק ילדי אחרים כדי לשמר את כוחה להניק, שבכל רגע שבנה יירפא ויוכל לינוק היא מייד תהיה מוכנה להניק את ילדה האהוב.
לכן נִחַם ה' צִיּוֹן כבר בלשון עבר, מנין אנו יודעים "כי ניחם ה' ציון"? בזה ששם "מדברה כעדן וערבתה כגן ה'", מזה ראיה על העתיד לבוא שאז שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ בגאולה האמיתית והשלימה קרוב.
גאלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל.
ישעיה
מט יד וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי יְהוָה; וַאדֹנָי, שְׁכֵחָנִי. טו הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. טז הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד. יז מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. יח שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה, כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים, כַּכַּלָּה. יט כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ, וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵךְ: כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב, וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ. כ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ, בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ: צַר-לִי הַמָּקוֹם, גְּשָׁה-לִּי וְאֵשֵׁבָה. כא וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה; גֹּלָה וְסוּרָה, וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל--הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם.
כב כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל-גּוֹיִם יָדִי, וְאֶל-עַמִּים, אָרִים נִסִּי; וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, וּבְנֹתַיִךְ עַל-כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה. כג וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ, וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ--אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ; וְיָדַעַתְּ כִּי-אֲנִי יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא-יֵבֹשׁוּ קֹוָי.
כד הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר, מַלְקוֹחַ; וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק, יִמָּלֵט.
כה כִּי-כֹה אָמַר יְהוָה, גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח, וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ, יִמָּלֵט; וְאֶת-יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב, וְאֶת-בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ. כו וְהַאֲכַלְתִּי אֶת-מוֹנַיִךְ אֶת-בְּשָׂרָם, וְכֶעָסִיס דָּמָם יִשְׁכָּרוּן; וְיָדְעוּ כָל-בָּשָׂר, כִּי אֲנִי יְהוָה מוֹשִׁיעֵךְ, וְגֹאֲלֵךְ, אֲבִיר יַעֲקֹב.
נ א כֹּה אָמַר יְהוָה, אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ, אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי, אֲשֶׁר-מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ; הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם, וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. ב מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה--הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל; הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא. ג אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם, קַדְרוּת; וְשַׂק, אָשִׂים כְּסוּתָם.
ד אֲדֹנָי יְהוִה, נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים, לָדַעַת לָעוּת אֶת-יָעֵף, דָּבָר; יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, יָעִיר לִי אֹזֶן, לִשְׁמֹעַ, כַּלִּמּוּדִים. ה אֲדֹנָי יְהוִה פָּתַח-לִי אֹזֶן, וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי: אָחוֹר, לֹא נְסוּגֹתִי. ו גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים, וּלְחָיַי לְמֹרְטִים; פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי, מִכְּלִמּוֹת וָרֹק. ז וַאדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר-לִי, עַל-כֵּן לֹא נִכְלָמְתִּי; עַל-כֵּן שַׂמְתִּי פָנַי, כַּחַלָּמִישׁ, וָאֵדַע, כִּי-לֹא אֵבוֹשׁ. ח קָרוֹב, מַצְדִּיקִי--מִי-יָרִיב אִתִּי, נַעַמְדָה יָּחַד; מִי-בַעַל מִשְׁפָּטִי, יִגַּשׁ אֵלָי. ט הֵן אֲדֹנָי יְהוִה יַעֲזָר-לִי, מִי-הוּא יַרְשִׁיעֵנִי; הֵן כֻּלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ, עָשׁ יֹאכְלֵם.
י מִי בָכֶם יְרֵא יְהוָה, שֹׁמֵעַ בְּקוֹל עַבְדּוֹ--אֲשֶׁר הָלַךְ חֲשֵׁכִים, וְאֵין נֹגַהּ לוֹ, יִבְטַח בְּשֵׁם יְהוָה, וְיִשָּׁעֵן בֵּאלֹהָיו.
יא הֵן כֻּלְּכֶם קֹדְחֵי אֵשׁ, מְאַזְּרֵי זִיקוֹת; לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם, וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם--מִיָּדִי הָיְתָה-זֹּאת לָכֶם, לְמַעֲצֵבָה תִּשְׁכָּבוּן.
נא א שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק, מְבַקְשֵׁי יְהוָה; הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. ב הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם, וְאֶל-שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם: כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ. ג כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-יְהוָה; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.
וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַאדֹ-נָי, שְׁכֵחָנִי
דברי ציון "עזבני ה' וה' שכחני", באים בהמשך לנבואת ישעיהו האמור כמה פסוקים לפני כן (ישעיה מט, ח ואילך): כֹּה אָמַר ה', בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה, עֲזַרְתִּיךָ; וְאֶצָּרְךָ, וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת. לֵאמֹר לַאֲסוּרִים צֵאוּ, לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ הִגָּלוּ - יקבץ את עשרת השבטים הנמצאים בסתר; "לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ, וְלֹא-יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ: כִּי-מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם, שהרי ה' לא ינהל אותם בדרכים עקלקלות שאינן נושבות. ולכן וְעַל-מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם. וְשַׂמְתִּי כָל-הָרַי, לַדָּרֶךְ - בהרים ללא דרך הוא יפלס דרך; וּמְסִלֹּתַי, יְרֻמוּן ואת המקומות הנמוכים והקשים יגביה. ולשם מה ה' יעשה את כל הדברים הללו? הִנֵּה-אֵלֶּה, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ; וְהִנֵּה-אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים. רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ, וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה: כִּי-נִחַם יְהוָה עַמּוֹ, וַעֲנִיָּיו יְרַחֵם.
בעוד בני ציון הנמצאים בירושלים שומעים נבואה זאת על הדברים הגדולים שיהיו לעתיד לבוא, ועל קיבוץ גלויות הגדול מארבע רוחות העולם, הם אומרים לעצמם ומה איתנו, אלו שלא יצאו לגלות עם עשרת השבטים אלא נשארו בירושלים, וכי ה' שכח ועזב אותנו, האם לנו לא מגיע גאולה? ועל עונה הנביא "התשכח עולה מרחם בן בטנה", וכי איך חשבת לומר שאשכח אתכם.
נסביר את הדברים על פי משל להורים המחתנים את בניהם ומזמינים אורחים מכל קצוות הארץ לחתונה. קודמים לכל הם מזמינים את האורחים הרחוקים תושבי הצפון והדרום, אח"כ את תושבי עיר מגוריהם, ואח"כ את בני המשפחה הקרובה. רק זוג אחד לא מקבלים הזמנה: החתן והכלה.
נשאלת השאלה וכי יש להם להתרעם על הוריהם מדוע הם דואגים שכל ההכנות יתנהלו כשורה, ומזמינים את כולם, תושבי הצפון ותושבי הדרום, ורק אותם הם לא מזמינים?
הרי וודאי שעל הזוג העומד לפני חתונה להבין שעבור חתונתם היא הסעודה ועבור שמחתם הוזמנו האורחים. ובלעדיהם לא היו לא סעודה ולא הזמנות. יתירה מכן: עליו לשאת בעצמו קל וחומר אם ההורים מוציאים כל כך הרבה עבור האורחים, הרי שעבורם מזומנת פי כמה וכמה תמיכתם בבניית בית, בכלכלה ובפרנסה.
והנמשל: לאחר שציון שומעת את נבואות ישעיהו, הִנֵּה-אֵלֶּה, מֵרָחוֹק יָבֹאוּ; וְהִנֵּה-אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם. האם צריכה ציון להתרעם על ה' מדוע הוא עזבה ושכחה ?
לשם כך ההקדמה שמקדים הנביא ישעיה, כאשר אנחנו רואים שה' אומר לאסורים צאו,קיבוץ גלויות מכל ארצות הנכר, שהוא מכין את כל הדרכים ,עד שהטבע כולו שותף בשמחה, רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ, וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה, וכן כתוב בתהלים (צח, ח) נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ-כָף; יַחַד, הָרִים יְרַנֵּנוּ. על בני ציון להבין מה רבה הטובה והשמחה שצפונה לה לעתיד לבוא.
באופן דומה מסבירה הגמרא (ברכות לב, ב) את תשובתו של ה' לכנסת ישראל : אמר לה הקב"ה: בתי, י"ב מזלות בראתי ברקיע ועל כל מזל ומזל בראתי לו שלשים חיל. ועל כל חיל וחיל בראתי לו שלשים לגיון ... ועל כל גסטרא וגסטרא תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה. וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ואת אמרת עזבתני ושכחתני?
בריאת העולם כולו בששת ימי בראשית היא למען עם ישראל: וכולן לא בראתי אלא בשבילך. ולכן לא יתכן שה' ישכח או יעזוב את עם ישראל. וכפי שממשיך הנביא: וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַאדֹ-נָי, שְׁכֵחָנִי.
שואלת הגמרא (ברכות שם) מה פשר הכפילות: היינו עזובה היינו שכוחה. מה ההבדל בין עזיבה לשכחה ומדוע מוזכרים שניהם? משיבה הגמרא: טבע שבעולם כאשר אדם נושא אישה שנייה, עדיין זוכר בלבו את הראשונה, את אהבתו אליה ואת מעשיה. חוק הוא שתמיד יהיה לו כלפי מה להשוות, וגם אם יעזוב את אשתו הראשונה – לא ישכחה.
אומרת כנסת ישראל: מדוע עזבת אותנו ובנוסף גם שכחת אותנו, שהרי גם אם עזבתנו היה לך לזכור את אהבתנו הראשונה.
הסבר נוסף: ירמיהו הנביא שואל את הקב"ה בשם כנסת ישראל ארבע שאלות, בשתי חטיבות. חטיבה אחת (ירמיה יד, יט):הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת-יְהוּדָה, אִם-בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ? חטיבה שניה (איכה ה, כ): לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים?
אומר המדרש (איכה רבה פ"ה) עונה לו הקב"ה לירמיהו: לך לרבך משה רבנו שעניתי לו בתורה בפרשת התוכחות (ויקרא כו, מד):וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם. למרות שבגלל מעשיהם נגזרה על בני ישראל גלות בארץ אויביהם, גם אז לא אמאס ולא אגעל בעם ישראל.
אך תשובה זאת היא על שתי השאלות הראשונות של ירמיהו: הֲמָאֹס מָאַסְתָּ אֶת-יְהוּדָה, אִם-בְּצִיּוֹן גָּעֲלָה נַפְשֶׁךָ . אך על שתי השאלות הנוספות: לָמָּה לָנֶצַח תִּשְׁכָּחֵנוּ, תַּעַזְבֵנוּ לְאֹרֶךְ יָמִים - לא ניתן מענה.
אומרת ציון השניים הללו - השכחה והעזיבה - לא כתבת בתורתך. ולכן: וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, עֲזָבַנִי ה'; וַאדֹ-נָי, שְׁכֵחָנִי.
משיב ה' לכנסת ישראל:
הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
מפרש המלבי"ם: רחמי האם הם בעיקר על תינוק שעדיין יונק שדי אמו. עם הגיל פוחתים רחמי האם על הילד, כיון שהוא יכול להסתדר בכוחות עצמו, אבל בשעה שהוא עדיין יונק ותלוי באמו, רחמיה של האם על בנה מרובים מאד. אומר הקב"ה לכנסת ישראל: יש מקרים שגם אלה תשכחנה, דוגמת (איכה ד, י) יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת - בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן. אבל אָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
פירוש נוסף המופיע בתרגום ובגמרא (ברכות שם): אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל - מכיוון שאין לפניו שכחה, כי זוכר כל הנשכחות אתה, חוששת כנסת ישראל שמא בעוונותינו הרבים יזכור לנו את האמירה (שמות לב, ד) "אֵלֶּה אֱלֹהֶ-יךָ יִשְׂרָאֵל" כלפי עגל הזהב. אומר ישעיהו בשם ה' לכנסת ישראל: גַּם-"אֵלֶּה" תִשְׁכַּחְנָה. ה' יסלח לעם ישראל על חטא העגל המסומל במילה "אלה".
אמרה לפניו רבש"ע הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך שמא תשכח לי מעשה סיני, עדיין חוששת כנסת ישראל שאם יש מצבים שה' מוחק את חובות העבר, שמא הוא מוחק גם את הזכויות של אותה עת. שכאשר יש שריפה או שיטפון יחד עם הקוצים נפגעים גם הוורדים. אומר ישעיהו בשם ה' לכנסת ישראל : וְ"אָנֹכִי" לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. לא אשכח לכנסת ישראל את זכות קבלת עול מלכות שמים בשעה שהקדימו נעשה לנשמע, המסומל במילה הפותחת את הדיברה: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶ-יךָ".
ואכן אומר הנביא ירמיה (ב, ב): כֹּה אָמַר ה', זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ – זוכר אני את זכויות העבר בשעה שהייתה כנסת ישראל לכלה במעמד מתן תורה, מעשה סיני - לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.
וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
מקום נוסף שאנו מוצאים את הבטחת הקב"ה שלא ישכח את בני ישראל, הוא במזמור (תהלים קלז) עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל -שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן.
מביא המדרש (פסיקתא רבתי פיסא לא) סיבות רבות למה בכו: לאחר שגלו ועזבו את ארץ ישראל והגיעו לנהרות בבל, הבינו את אשר איבדו ולכן בכו. רבים מבני ישראל מתו בדרך כיון שהביאו להם מלוחים. ואף זכותו של משה רבנו לא סייעה להם. לכן "גםבכינו", לשון ריבוי.
לא היה די לנבודנצאר בכל מסכת הייסורים הזו וכאשר ראה אותם יושבים על נהרות בבל, ציווה לתלות על צווארי הגולים הכבולים בשלשלאות, שקי- עור מלאים חול. זהו שאומר הכתוב (איכה ה, ה): עַל צַוָּארֵנוּ נִרְדָּפְנוּ.
מנגד יושבים נבוכדנצאר ופמלייתו שבעים מטרפות ושתויים מיין ולעומתם הגולים רעבים גם צמאים. הללו חוגגים ושמחים ובני ישראל סובלים ובוכים. אלה בראש זקוף ובגוו מורם ואלה שקי- עור כבדים על צווארם. על כך בכו בני ישראל (איכה שם): יָגַעְנוּ וְלֹא הוּנַח-לָנוּ, עייפנו מסבל ולא מניחים לנו.
ממשיך המזמור: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ, דִּבְרֵי-שִׁיר- וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה. כטוב לבם ביין, התאוו השובים לשמוע את נגינת הלוויים שהיו בין הגולים,שכן ידע נבוכדנצר שהם היו משוררים בבית המקדש, לכן ציוה עליהם: שִׁירוּ לָנוּ, מִשִּׁיר צִיּוֹן. הלויים ששמעו את ציווי נבוכדנצאר אמרו זה לזה: בארץ ציון בירושלים, בה היינו צריכים לעבוד את ה', כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם, ושם בארץ הקדש לא שרנו לפניו את שיר ה'. עתה על אדמת נכר בפני נבוכדנצאר איך נשיר את שירי ה' הטהורים להכעיסו? ולכן עַל-עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ, תלו הלויים את כנורותיהם על ערבות הנחל והחליטו שלא לשיר בפניו. נטלו עצה זה מזה ופצעו את ידיהם, ואמרו לנבוכדנצאר: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר-ה'. לא אמרו לו "לא נשיר", אמרו לו "איך נשיר" - איך אנו יכולים לשיר ולנגן על כינורותינו? שכן ידינו פצועות. אכן לזה יקרא מסירות נפש והקרבה עצמית. שכן כוונתם הייתה שאינם מסוגלים לשיר את שִׁיר-ה' עַל אַדְמַת נֵכָר.
[במאמר המוסגר לפי דרכנו נלמד פה לקח ומוסר לחיי היום יום, פעמים רבות אנו מתפתים לחטוא מול מי שאיננו יכולים לסרב לו. העצה לכך היא: מבקשים ממך לעשות מעשים הכרוכים בחילול שבת - אמור אינני מרגיש טוב. לאכול בשר שאינו כשר – אמור אני בדיאטה. (בגרוזיה מחלות דוגמת סכרת לא היו מוכרות. אך כיום אנשים רבים הם בדיאטה מטעמים בריאותיים ואחרים). בספרד הנוצרית בזמן האינקוויזיציה, היהודים האנוסים לא אכלו כל השנה לחם כדי שתהיה להם סיבה מדוע בפסח הם לא אוכלים חמץ! ועל כך נאמר: אין דבר העומד בפני הרצון].
גם כאן פצעו הלויים את ידם הימנית וכוונתם הייתה לשם שמים. כיון שראה ה' את גילוי ההקרבה והמסירות שבמעשה הלויים ובכוונתם - אמנם לאחר שכבר התחייבו גלות בחטאיהם – הבטיח לעם ישראל, מידה כנגד מידה, כל עוד לא תירפא ידם של ישראל, כל עוד לא תבנה ירושלים, הרי שגם ה' הֵשִׁיב אָחוֹר יְמִינוֹ (איכה שם).
וכך יש לפרש את הפסוק (תהלים ס, ז): לְמַעַן, יֵחָלְצוּן יְדִידֶיךָ; כאשר ה' יחלץ ויגאל את עם ישראל אזי הוֹשִׁיעָה יְמִינְךָ וַעֲנֵנִי - ה' יושיע כביכול את ימינו המושבת אחור. וזהו שנאמר (תהלים קיח, טז): יְמִין ה', רוֹמֵמָה; יְמִין ה', עֹשָׂה חָיִל.
עתה נבין את פירושו של הפסוק הבא בהמשך לכך במזמור על נהרות בבל, שבדרך כלל מתפרש כהבטחה של בני ישראל כלפי ירושלים, אך יש לפרש אותו כהבטחתו של הקב"ה כלפי בני ישראל: כאשר ראה ה' את מעשי בני ישראל הוא מבטיח: אִם-אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלָיִם - ירושלים במובן של בני ירושלים, על דרך הפסוק (ישעיה נא, טז) וְלֵאמֹר לְצִיּוֹן עַמִּי-אָתָּה - אם אשכח את בני ישראל, את סבלם ומסירותם - תִּשְׁכַּח יְמִינִי!
וכפי שאומר בהפטרתנו הנביא ישעיה: וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ.
הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ;
בהמשך לפירוש שהקב"ה לא שוכח את עם ישראל וזוכר את זכויותיהם. חוששת כנסת ישראל שכאשר ה' יבחן את מעשיהם הטובים יגלה שלא היו מתוך כוונה שלמה ולב טהור. שכאשר יבוא ה' לדון את עם ישראל לבחון אם קיימו את מצוותיו - יציגו בני ישראל את המעשים ששמרו. ואז ה' ידון אותם לא רק כמה שמרו אלא איך שמרו.
וכך ניתן להבין את סדר הדברים: תחילה הנביא מודיע שה' לא ישכח את ישראל ויזכור את זכויותיהם ומעשיהם הטובים. לאחר מכן שב ומודיע שגם באשר למעשים הטובים הללו, ה' יסתפק בעצם עשייתם ולא יידרש לכוונתם השלימה.
ואיזו מצווה ה' יזכור לעם ישראל למרות שנעשתה לא מתוך כוונה שלימה, הווה אומר זו מצוות הצדקה. למרות שבדרך כלל מצוות צריכות כוונה. במצווה זו "המעשה הוא העיקר" ולא בוחנים יותר מדי את כוונתו של הנותן ומחשבתו הטובה, האם נתן לעני מהשאריות של מוצאי שבת או נתן ממבחר תבשיליו, שכן בסופו של דבר, המבחן הוא מבחן התוצאה שהוא פיקוח נפש העני.
וכך ניתן לפרש את דברי הגמרא (בבא בתרא י, ב): אמר רבי אבהו שאלו את שלמה המלך עד היכן כוחה של צדקה? כלומר, מניין לנו הסמכות לקבוע שכוחה של צדקה הוא שמתחשבים במעשה בלבד ולא נדרשים לכוונה - אמר להם: צאו וראו מה פרש דוד אבא (תהלים קיב, ט): פִּזַּר, נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד; קַרְנוֹ, תָּרוּם בְּכָבוֹד. "פיזר" נחשב כ"נתן". גם אם מפזר בבלי דעת - העיקר המעשה, ונחשב כנתינה גמורה.
וזהו החידוש בתשובת הגמרא: וכי מדוע כאשר שואלים את שלמה המלך עד היכן כוחה של צדקה הוא נדרש לדברי אביו בתהילים, הרי בעצמו הוא אמר פסוקים רבים בשבח ומעלת הצדקה: וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת (משלי י, ב), צְדָקָה תְרוֹמֵם-גּוֹי (משלי יד, לד),אלא שאין בדבריו את ההדגשה של דוד אביו בתהילים, שמצוות הצדקה זכותה עומדת למקיימיה גם אם נתנו צדקה שלא בכוונת הלב: פִּזַּר - נָתַן לָאֶבְיוֹנִים. "פיזר" - כאילו "נתן לאביונים". שאם היה כותב נתן בלבד משמעותו הייתה מתוך מודעות וכוונה, אךפיזר זה לפזר אפילו שלא מתוך כוונה. ועם כל זה זכות הצדקה עומדת לו: צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד; קַרְנוֹ, תָּרוּם בְּכָבוֹד.
אמנם מובן שמצווה לתת בלב שלם ומן המיטב. שכן כתוב (דברים כו, ב): וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, היינו מן המובחר (רמב"ם הל' מעשרות פ"א הי"ד), מסלתה ומשמנה. והשכר לעושי המצווה בכוונה טהורה הוא גדול ורב. אבל אם העני יחכה עד שהאדם יתן בלב שלם הוא ייפח את נשמתו ברעב. לכן גם קיום המצווה שלא בכוונה - לא מקפח את שכרו של האדם.
וכך ניתן לדרוש את הפסוקים (תהלים קכו, ה-ז): הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה- בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ. אם הזורעים - כלומר, נותני צדקה - בין "בדמעה" ובין "ברינה", בסופו של דבר שניהם יקצרו ויזכו לשכר על מעשיהם, אם כן מה ההבדל ביניהם? והתשובה לכך היא: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה - נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע. אם הנותן צדקה נותן בצער ובלב כבד - הוא זוכה לשכר מועט, בבחינת "נושא משך הזרע" בלבד. אך הנותן בסבר פנים יפות וברינה בֹּא-יָבֹא בְרִנָּה - נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו, יזכה לקצור שכר רב, בבחינת אלומות רבות.
על כל פנים, נמצינו למדים, שבמצוות הצדקה אנו בוחנים בעיקר את המעשה. וגם אדם שנתן צדקה שלא מתוך כוונה - לא מאבד את זכות המצווה וזוכה לשכר. אמנם גם בשאר המצוות קיים הכלל מתוך שלא לשמה יבוא לשמה (נזיר כג, ב). אך בניגוד למצוות אחרות שבהם נאמר (דברים ו, טז): לֹא תְנַסּוּ, אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם, על מצות הצדקה נאמר (מלאכי ג, י): וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי. שניתן לנסות את ה' שייתן שכר טוב למקיימיה, שהעיקר בה הוא מעשה המצווה ולא נדרשת כוונת הלב.
וזהו הפירוש בפסוק הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ : המרמז על מצוות הצדקה, פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ (דברים טו, יא), שה' יזכור לעם ישראל את זכות מצוות הצדקה.
הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ;
אופן נוסף של פירוש על דרך הרמז על פי מדרש תלפיות (וראה גם במדבר ברבה פי"ח):
ישנם חמש אותיות כפולות, אותיות מ' נ' צ' פ' ך'. וכולן מרמזות על הגאולה.
כ-ך – על אברהם שנאמר לו: "לֶךְ-לְךָ"[1] שנתבשר שיוולד לו בן.
מ-ם - על יצחק וגאולתו מידי הפלישתים, שנאמר:"כִּי-עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ, מְאֹד".[2]
נ-ן - על יעקב וגאולתו מיד עשיו, שנאמר: "הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי, מִיַּד עֵשָׂו".[3]
פ-ף גאולת ישראל ממצרים, שנאמר: "פָּקֹד פָּקַדְתִּי".[4]
צ-ץ שמור לגאולה העתידה, כפי שנאמר בתפילה: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח". "צֶמַח צַדִּיק"[5].
לכן ישעיה אומר: "מִ כְּ נַ ף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ". ארבעת האותיות הכפולות מכנ"ף (מ' כ' נ' פ') המרמזות על הגאולה – כבר שמענו, וכבר נעשה בהם שימוש כאשר נגאלו בהם אבותינו. אבל נשאר עדיין חוב לקב"ה:"צְבִי לַצַּדִּיק".[6] אנחנו עדיין מצפים לאות צדיק המרמזת על הגאולה השמורה לצדיק, למלך המשיח.
זהו שאומר ישעיהו בהפטרתנו: כל אותיות הגאולה שמורות לעם ישראל, הֵן עַל-"כַּפַּיִם" חַקֹּתִיךְ - וכפי שאותיות הכף הכפולות, האותיות המרמזות על הגאולה הראשונה של אברהם נתקיימו ואחריהם שאר האותיות הכפולות, גם את אותיות הכפולות צ-ץ אשלים לבני ישראל בגאולה השלימה.
ממשיך הנביא ואומר שאין לה לכנסת ישראל להאשים את הקב"ה במצב הקשה שהיא נמצאת בו אלא את עצמה שכן מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ.
פירוש יפה למלבי"ם על כך: מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ, אם יחושו בני ישראל וימהרו לחזור בתשובה, אזי מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, כל האויבים שיש – גם כיום, שונאי ישראל (הנמצאים כיום בשטחים) - מִמֵּךְ יֵצֵאוּ, יצאו ממקומך ולא יפגעו בך.
ייפתח דף חדש שבו שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ. קיבוץ גלויות של נידחי ישראל. ציון תשאל שלוש שאלות על "אלה". השאלה הראשונה: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד-לִי אֶת-אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה, וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה, מניין נולדו כל הבנים השבים לציון? שאלה שניה: וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל? שאלה שלישית: הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם? מאיפה הגיעו כולם? מי הביאם? ציון תופתע מכל הגלויות שישובו אליה.
כאשר ה' מבטיח את קיבוץ הגלויות, שומעים האומות אדום וישמעאל שאצלם נמצאים שבטי ישראל בגלות ושואלים וכי לנו אין דעה בנידון? הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ. האם יוכלו לקחת מאיתנו את הרכוש? ואם ייקחו את הרכוש: וְאִם-שְׁבִי צַדִּיק, יִמָּלֵט האם יוכלו לחלץ את האנשים השבויים אצלנו באופן צודק וחוקי. שהרי בארצותינו ותחת חסותנו הם התגוררו, ואנו גידלנו אותם.
ה' עונה לאדום ואומר, מדוע אתה מעמיד את הרכוש, המלקוח, במקום הראשון ואת השבויים במקום האחרון. האם בני ישראל לא חשובים דים? האם הם בדרגה נמוכה מהרכוש. לקחת אכן יילקחו שניהם, גם הנפש וגם הרכוש, אך ה' הופך את סדר הדברים בתשובתו: גַּם-שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח, וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ, יִמָּלֵט, יש להעמיד קודם את אהבת הנפש ולא את אהבת הרכוש.
ואם בעצמם אין לבני ישראל כוח להיגאל אימרו לציון: וְאֶת-יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב, וְאֶת-בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ.
כֹּה אָמַר ה', אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ
את הדרש הבא שמעתי לראשונה לפני יותר משלושים שנה מאדוני מורנו ורבנו, רבי יעקב דבראשוילי נבג"מ, דובב שפתי ישנים. כשדרש בשבת תחכמוני, זקנים ויודעי תורה, כשחזרתי מהעיר גורי לקולאשי. עד שהציבור בא לידי דמעות.
נקדים ונאמר שבדרך כלל יש לעשות מאמץ להיות אוהב שלום ולהביא שלום בין איש לאשתו, אך לעיתים אם אין אהבה ועלולים להיות תוצאות הרסניות, עדיף להיות רודף שלום במשמעות אויב לשלום וצריך להמליץ על גירושין. ולכן כפי שיש מסכת קידושין וכתובות יש גם מסכת גיטין העוסקת בגירושים.
אחד מהדינים שמופיעים במסכת גיטין הוא, שכפי שבקידושין כדי להינשא יש לומר את הלשון: הרי את מקודשת לי. וכך אוסר אותה הבעל על כל אדם חוץ ממנו. כך בגירושין הלשון צריך להיות: הרי את מותרת לכל אדם. [7] שהאישה חופשייה ועומדת ברשות עצמה ויכולה להינשא לכל מי שתחפוץ. ולכן אם יאמר אדם: הרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני. בגלל אינטרס אישי וכדומה. ההלכה אומרת שאינו גט. שהרי אינו מתיר אותה לכולם, ולכן אין כאן גט כריתות הכורת ומנתק אותה ממנו באופן מלא.[8]
שואל ירמיה הנביא את הקב"ה: הרי יש בחינה שכנסת ישראל היא ככלה, כפי שנאמר: וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל-כַּלָּה, יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹהָיִךְ.[9] אם כן, כאשר מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו. אחד משני פנים: אם אנו עדיין שייכים ל ך - הרי אין כאן גט. ואם נתת לנו גט - לא תוכל לאסור עלינו: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי.[10] ואנו אמורים להיות מותרים לכל ומשוחררים ממצוות.
מוסיפה כנסת ישראל לטעון באופן שני נגד הגירושים: ההלכה היא שלאחר הגירושין הבעל לא יכול לגור יחד עם אשתו הראשונה, מכיוון שלבו גס בה. ואם התייחד עמה צריך לתת לה גט נוסף[11]. אם כן, ריבונו של עולם, הרי אתה עדיין עמנו שמְלֹא כָל-הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ[12] ולית אתר פנוי מיניה.[13] ונאמר: הַשֹּׁכֵן אִתָּם, בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.[14]
בשתי השאלות הללו כנסת ישראל טוענת כלפי הקב"ה שאינו נוהג לפי הדין. השאלה השלישית והמכרעת היא בקשה:
אומרת כנסת ישראל לקב"ה, ריבונו של עולם, גם אם הכול יציב ונכון - הגט נחשב והקב"ה סילק את שכינתו (לא יותר מדי, שכן עלולים להישאר כולהו שמהן כגופא בלא נשמתא...[15]) - הרי אתה ברחמיך יכול לשוב אלינו, שהדין הוא שניתן לחזור אל האישה המגורשת כל זמן שהיא לא נישאת. כפי שמצינו בעמרם ויוכבד, וַיֵּלֶךְ אִישׁ, מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח, אֶת-בַּת-לֵוִי.[16] שהלך וגירשה וחזר ולקחה.[17] האיסור להחזיר גרושתו הוא רק כדברי הפסוק: אם הָלְכָה, וְהָיְתָה לְאִישׁ-אַחֵר, לֹא-יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר-שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה, אַחֲרֵי אֲשֶׁר הֻטַּמָּאָה.[18] אבל אנחנו אלפי שנים לא הלכנו אחרי אף א-ל ולשון ולא בגדנו בבריתך.
כפי שדוד משבח את עם ישראל[19] : כָּל-זֹאת בָּאַתְנוּ, וְלֹא שְׁכַחֲנוּךָ; וְלֹא-שִׁקַּרְנוּ, בִּבְרִיתֶךָ. לֹא-נָסוֹג אָחוֹר לִבֵּנוּ; וַתֵּט אֲשֻׁרֵינוּ, מִנִּי אָרְחֶךָ. להיפך: גם כאשר דִכִּיתָנוּ, בִּמְקוֹם תַּנִּים; וַתְּכַס עָלֵינוּ בְצַלְמָוֶת. אִם-שָׁכַחְנוּ, שֵׁם אֱלֹהֵינוּ; וַנִּפְרֹשׂ כַּפֵּינוּ, לְאֵל זָר. בכל המצבים הקשים, בזמני דיכוי ובצל המוות, שמר העם היהודי אמונים לאמונת ישראל. מספרים שבזמן האינקוויזיציה האנוסים עשו עצמם כמי שמצטלבים לפני הצלם ובאמת היו רושמים באוויר את אותיות שמע ישראל. הֲלֹא אֱלֹהִים, יַחֲקָר-זֹאת: כִּי-הוּא יֹדֵעַ, תַּעֲלֻמוֹת לֵב. בהלצה אומרים: גם כאשר יהודי אוכל טרף הוא לא אומר לשם יחוד, לעומת זאת כאשר הוא כאשר הוא מקיים מצווה הוא אומר לשם ייחוד, ויהי נועם וכו'. שכל יהודי יש בו אמונה.
כִּי-עָלֶיךָ, הֹרַגְנוּ כָל-הַיּוֹם; נֶחְשַׁבְנוּ, כְּצֹאן טִבְחָה. אם כן לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר; תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ. עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי; הָקִיצָה, אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח . כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ; לשונו של מורי רבי יעקב : כאשר נופלים עד עפר כבר אין לאן לרדת. אין המדובר בכך שירדנו מקומה עשירית לקומה התשיעית. נפלנו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. גופנו כבר נחבט בקרקע, וכאשר מגיעים לסוף הירידה, מכאן לא נשאר אלא לעלות. ירידה צורך עלייה. ולכן קוּמָה, עֶזְרָתָה לָּנוּ; וּפְדֵנוּ, לְמַעַן חַסְדֶּךָ.
גם אם גורשנו, הרי לא בגדנו בה', ולכן מבקשים שה' ישוב אלינו בשנית ויקימנו מעפר.
לכן אומר ה' לכנסת ישראל, לחינם הפחידו אתכם הנביאים: אֵי זֶה סֵפֶר כְּרִיתוּת אִמְּכֶם אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּיהָ אוֹ מִי מִנּוֹשַׁי, אֲשֶׁר-מָכַרְתִּי אֶתְכֶם לוֹ; הֵן בַּעֲוֹנֹתֵיכֶם נִמְכַּרְתֶּם, וּבְפִשְׁעֵיכֶם שֻׁלְּחָה אִמְּכֶם. לא נתתי גט לכנסת ישראל. וגם לא מכרתי אתכם לעבדות ולשכירות. הסיבה שאנו מרוחקים מה' באופן זמני היא בגלל עוונותינו.
מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ – מדוע כשאני בא לבית הכנסת לראות אם יש מנין מתפללים, אני רואה שאין איש להשלים את המניין, ומדוע קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה כשבאים לומר קדיש אין מי שיענה אמן? שכן לפעמים גם אם נמצא מניין מתפללים כולם רק אומרי קדיש לעילוי נשמת הנפטרים, ואילו אחרים לא באים להתפלל ולענות אמן ...
כאשר שואלים היכן כולם? משיבים שאין להם זמן, מכיוון שכל אחד הולך לפרנסתו ולעסקיו. משמרת יום ומשמרת לילה. אומר להם ה': הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל. האם ה' לא יכול לתת פרנסה לכל יהודי, גם יעבוד פחות שעות? ה' הוא כל יכול הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, האם מזון ופרנסה לא יוכל לתת? הרי עֵינֵי-כֹל, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ; וְאַתָּה נוֹתֵן-לָהֶם אֶת-אָכְלָם בְּעִתּוֹ[20]. לכן שָׁוְא לָכֶם מַשְׁכִּימֵי קוּם, מְאַחֲרֵי-שֶׁבֶת אוכלי לחם העצבים![21]
מספרים שהיה ויכוח בין האחים רבי אלימלך מליז'נסק ור' זושא מאניפולי. האחד אמר שכל הדברים הקורים לאדם הם בידי שמים ותלויים במזל, ואחד אמר שיש דברים שהם בידי אדם ותלויים בו. אירע פעם אחת בהיותם בדרך שהיו צריכים ללון בבית מרזח על אם הדרך, בשולחנות המזנון ישבו באותה עת שיכורים וחגגו בשתייה פרועה. לא הייתה להם ברירה וחיפשו מקום להניח את ראשם, האח שאמר שגורלו של האדם נתון בידיו נשכב ליד הדלת, והאחר בצד ליד התנור. כאשר סיימו השיכורים את השתייה ועמדו לצאת, נתקלו ברגליו של האח שנשכב ליד הדלת. הפליאו בו אותם בריונים את מכותיהם מכל הצדדים. לאחר שהתעייפו עזבו אותו לנפשו ויצאו החוצה. קונן האח על מר גורלו בפני האח השני שהתעורר לשמע המהומה, לא רק ששכב ליד הדלת בקור הרב ולא נרדם אלא גם ספג מכות נמרצות. לעולם הוא אמר אין לשכב במעבר. ריחם עליו האח וכיבד אותו והציע לו לשכב בשארית הלילה ליד התנור ולחמם את גופו. התחלפו האחים במקומותיהם.
בלילה לפני עלות השחר הגיעו שוב אותם בריונים. בעמדם להיכנס דרך הדלת פגשו שוב ביהודי הישן ליד הדלת. אחד מהם אמר, ראו את זה, עדיין לא קם ממקומו למרות כל המכות שנתנו לו. הבה נוסיף להרביץ לו. היסו אותו האחרים ואמרו, נניח לזה לנפשו, הוא ספג מספיק מכות. בואו ונכה את היהודי השני הישן מכורבל כל הלילה ליד התנור. מכאן לומדים את הנמשל מי שנגזר עליו לקבל מכות - הוא יקבל את המכות בכל מקום ובכל מצב.
ממשיל המגיד מדובנה אדם המתאמץ יותר מדי לפרנסתו, לאדם היושב בעגלה רתומה לסוסים ואת השק ממשיך לשאת על כתפו, וכאשר שואלים אותו:למה אינך שם את השק על העגלה, הוא משיב להם: אני מרחם על הסוס המסכן, לא מספיק שאני יושב על גבי העגלה עליו לסחוב גם את השק? אמרו לו שוטה שבעולם: בין ובין כך הוא סוחב גם אותך וגם את השק. והנמשל הוא, הקב"ה זן את האדם בין כה וכה, ואין תועלת בכך שהאדם ישים משא מיותר על עצמו, ויעבוד שעות נוספות מעבר ליכלתו.
ועל כך נאמר הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ - וְהוּא יְכַלְכְּלֶךָ.[22] מה שגזרו עליך משמים יינתן לך. גם אם תעבוד 24 שעות שבעה ימים בשבוע, יותר ממה שנקבע לך לא יינתן לך. אמנם עליך לעבוד ולעשות כלים לפרנסה. אך די בשמונה שעות ביממה, ואין להפסיד את זמני התפילה ושמירת השבת. אם הקב"ה גזר עליך לזכות בפרנסה טובה, גם אם תישן יגיע אליך הטלפון שיבשר לך על כך, הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת?
שִמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק בין אדם לחבירו, מְבַקְשֵׁי יְהוָה בין אדם למקום; הַבִּיטוּ אֶל-צוּר חֻצַּבְתֶּם, וְאֶל-מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם. ומפרש והולך: הַבִּיטוּ אֶל-אַבְרָהָם אֲבִיכֶם
יש להסביר מדוע הדוגמא שמביא הנביא עבור ישראל היא דווקא מאברהם אבינו, על פי הגמרא הקובעת: "ואעשך לגוי גדול" זהו שאומרים בברכת מגן אבות בתפילת העמידה "אלהי אברהם, "ואברכך" זהו שאומרים "אלהי יצחק", "ואגדלה שמך" זהו שאומרים "אלהי יעקב". יכול יהו חותמין את הברכה בכולן, כל האבות? תלמוד לומר: "והיה ברכה" בך חותמיןואומרים "ברוך אתה ה' מגן אברהם" ואין חותמין בכולן. [23]
מדוע מזכירים את כל האבות ואילו חותמים את הברכה רק באברהם. ההסבר לזה הוא, אם אב יברך את בנו בברכתו של יצחק ליעקב, וייתן לך, ויבקש ממנו ללכת בדרכי יעקב אבינו כפי שמגוללים בפרשיות וישלח וישב, כדי לחנכו בדרך הישר. יענה לו הבן: כאשר אתה מבקש ממני להיות כיעקב אבינו האם אתה כיצחק אבינו?לו היית כיצחק הייתה לך האפשרות לדרוש שאהיה כיעקב. באופן דומה כאשר האב יחנך את בנו ללמוד מיצחק שהושיט את צווארו לעקדה כפי שמתואר בפרשת וירא. יאמר לו הבן: אני לא יצחק ואתה לא אברהם. לכן העצה לכך היא להביא דוגמא מאברהם. פתח בפניו את פרשת לך לך. יאמר לו אביו: אחרי הכול, תרח ודאי אני לא, ואפילו מאב כמו תרח יצא בן כמו אברהם אבינו, אבי האומה והאמונה. משמע הכול תלוי בך.
הייתי אומר ליהודי גרוזיה: הגדולה לשמור תורה ומצות לא רק בקולשי, אלא גם כשנמצאים ברכבת מטבליסי למוסקבה, יש לשמור כשרות ולהתפלל במנין ולהניח תפילין, ואמנם היהודים הפשוטים הללו כשהיו נוסעים ברכבת לשעות ארוכות היו מארגנים מנינים בקרונות לתפלת שחרית ומנחה, ואפילו הגוים היו מכבדים זאת. אז לא היה מושג יהודי דתי או לא דתי, גם אם לא ידעו תורה, לא ידעו מה זה לא להיות דתי. כמים לים מכסים, התמימות, הכבוד לדת הקיפו את כולם.
ואילו אברהם אבינו היה לבד מעבר אחד. אחד קראתיו. החוליה הראשונה שממנה נמשכה השרשרת. גם פה בארץ, אין להתרשם ממצבה של הדת והיהודים הדתיים, שאף אחד לא יעשה סקרים בדורנו מה אחוז הדתיים, שיעשו בדורו של אברהם. הביטו אל אברהם!
וזהו ההסבר לדברי הגמרא, אמנם כאשר המטרה היא ללמד זכות, אכן, אנו מבקשים שזכותם של כל האבות תעמוד לנו. אך כאשר המטרה היא להביא דוגמא ומופת, אין מתאים מאברהם אבינו. יכול חותמים בכולם – האם מכולם לומדים? בך חותמין - אברהם יהיה הדוגמא, החותם והמופת. כמופת הייתי לרבים. שבדורו של אברהם לא רק שלא עזרו לו, אלא היו נגדו - אביו תרח, משפחתו, בני מולדתו, המלך נמרוד שרצה להפילו לכבשן האש. ולכן מבטיחו ה' אַל-תִּירָא אַבְרָם – מבני אותו הדור - אָנֹכִי מָגֵן לָךְ- שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד.[24] ולמרות שהוא יחיד בדורו: וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה. [25]
כִּי-אֶחָד קְרָאתִיו, וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ
בהפטרת נחמו מלמדנו הנביא ממעשה בראשית שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה.[26] מִי-מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, וְכָל בַּשָּׁלִשׁ, עֲפַר הָאָרֶץ.[27] והלא דברים קל וחומר: בורא העולם יצר הכול יש מאין. לכן לא ייפלא מה' דבר לקבץ נידחי ישראל, קיבוץ גלויות יש מיש.
ואילו כאן בהפטרתנו מלמדנו הנביא שאם מישהו יתמה איך ה' יגאל את עם ישראל, נשיב לו, שכפי שאנו לומדים מאברהם אבינו לקח ומוסר אנו גם שואבים מסיפורו עידוד ותקווה: אם אברהם אבינו שהיה אחד, לבדו, עם כל זה ממנו התברך והתרבה כל עם ישראל - ודאי שגם ציון ובניה עוד יגאלו ויתברכו כהבטחת ה'.
לכן הנביא נושא לסיום מסר של תקווה ונחמה:
כִּי-נִחַם ה' צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ, וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן, וְעַרְבָתָהּ כְּגַן-ה'; שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ, תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה.
שואלים על פסוק זה מדוע הנביא משתמש בהתחלה בלשון עבר: כִּי-נִחַם יְהוָה צִיּוֹן, נִחַם כָּל-חָרְבֹתֶיהָ. ומיד אחר כך עובר ללשון עתיד: שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ.
מספרים על הרמב"ן שבסוף ימיו הוא עלה לארץ ישראל, והיה תמה בראותו את הארץ מניבה פירות ויבולים למרות שמרבית תושביה רובם ככולם אינם יהודים, איך זה שהארץ מניבה פירות עבור לא יהודים, ואח"כ הסביר שזהו מסר של נחמה ותקווה לגאולה, שכאשר ארץ ישראל ממשיכה לתת את פריה גם עכשיו בזמן הגלות ולגוים, אין זאת אלא שהיא ממתינה ומשמרת את כוחה עבור בני ישראל, כדי שבזמן הגאולה העתידה שבני ישראל ישובו לארצם תהיה להארץ היכולת והכח לתת את פריה לעם ישראל.
משל לדבר: לאם שבנה התינוק אינו יכול לינוק חלב מטעמים שונים, אך היא ממשיכה להניק ילדי אחרים כדי לשמר את כוחה להניק, שבכל רגע שבנה יירפא ויוכל לינוק היא מייד תהיה מוכנה להניק את ילדה האהוב.
לכן נִחַם ה' צִיּוֹן כבר בלשון עבר, מנין אנו יודעים "כי ניחם ה' ציון"? בזה ששם "מדברה כעדן וערבתה כגן ה'", מזה ראיה על העתיד לבוא שאז שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ בגאולה האמיתית והשלימה קרוב.
גאלנו ה' צבאות שמו קדוש ישראל.
[1] בראשית , יב, א.
[2] בראשית כו, טז.
[3] בראשית לב, יב.
[4] שמות ג, טז.
[5] ירמיהו כג, ה.
[6] ישעיהו כד , טז.
[7] משנה,גיטין, פ"ט, ג.
[8] שם, שם, א. משנה תורה, הלכות גירושין,פ"ח, ו.
[9] ישעיהו סב, ה.
[10] שמות , כ, ב.
[11] משנה גיטין, פ"ח, ח.
[12] ישעיהו , ו, ג.
[13] תיקוני זוהר
[14] ויקרא טז, טז. וראה יומא , נז, א.
[15] זוהר, פתח אליהו.
[16] שמות ב, א.
[17] תלמוד בבלי סוטה, יב.
[18] דברים, כד, ב-ג.
[19] תהילים , מד.
[20] תהלים קמה, טו.
[21] תהלים, קכז, ב.
[22] תהלים, נה, כג.
[23] תלמוד בבלי, פסחים, קיז:
[24] בראשית טו, א.
[25] שם, שם , ו.
[26] ישעיהו, מ, כו.
[27] שם,שם, יב.