דרשה לשבת בראשית
"בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱ-לֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ".
מפרש רש"י:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה עממים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
קשר משולש - תורה עם ישראל וארץ ישראל
רש"י שואל בשם רבי יצחק, ויש אומרים שהוא אביו: מדוע התורה שהיא ספר מצוות, תורה מלשון הוראה. פותחת בסיפור בריאת העולם שאין בו הוראה או מצווה. מן הראוי היה לפתוח את התורה מהמצווה הראשונה שנכתבה בספר שמות , מצות קידוש החודש?
ועונה: ה' פתח את התורה בבריאת העולם כדי לבסס את הקשר של בני ישראל לארץ ישראל. בסיפור בריאת העולם יש מסר חשוב לדורות, המורה על קשר של בעלות של היוצר ליצירה. שהרי העולם לא נוצר מאליו, אלא נברא על ידי יוצר בראשית. כאמור:"בראשית ברא א-להים". ומכיוון שה' הוא בורא העולם, לכן ההבטחה המופיעה בתורת ה' על כך שארץ ישראל היא ירושה לעם ישראל - היא בעלת תוקף.
על דרך משל, אדם שבבעלותו דירה, יכול הוא להשכיר את דירתו לתקופה זמנית לאנשים מסוימים, ובתום התקופה למכור אותה לאחרים. כך "בעל הבית" של העולם, יכול לתת את ארץ ישראל לעם ישראל, גם אחרי שאומות אחרות התיישבו בה.
סיפור בריאת העולם נועד לשמש פתחון פה מול שבעה עממים ולדורות, שלא יטענו נגדנו – כפי שטוענים כיום - שאנו "כובשים". לאמתו של דבר, אנו יורשים את ארץ ישראל, לפי הבטחתו של בורא העולם שניתנה בתורה. התורה היא המקיימת את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל.
פירוש רש"י – מאפיינים ודוגמאות
רש"י הקדוש, רבי שלמה יצחקי, הוא המפרש החשוב ביותר של התנ"ך והתלמוד הבבלי. הזכרתי זאת בפניכם פעמים רבות, שלולי פירושו של רש"י, היה קשה לגשת ולפרש את התנ"ך, שלא לומר את התלמוד הבבלי שהינו כספר החתום. הוא הקל עבורנו את מלאכת הפירוש של המקומות הקשים בתורה.
מפעלו של רש"י הוא חלוצי, וייחודו בכך שהוא פונה לכל שדרות העם, החל מתלמידי החכמים ועד לאנשים הפשוטים, כולם מוצאים בו טעם. אמנם יש עשרות פירושים על התורה, בין המפורסמים שבהם פירושי האבן עזרא והרמב"ן. אבל - בלי לתת ציונים - ההבדל ביניהם הוא, שפירוש רש"י הוא הבסיס, כל שאר הפירושים הם כתוספת על העיקר. בלי פירוש רש"י – אי אפשר!
פירושו של רש"י הוא בהיר וענייני, כל מקום שדורש פירוש או התייחסות הוא מפענח. בפירושו הוא מסתמך במידת הצורך על מדרשי הפסוקים של חז"ל, ועל המסורת של התורה שבעל-פה.
רש"י נטל על עצמו משימה מאומצת, בתקופה שבה לא היו בתי דפוס, של פירוש כל ספרי היסוד של העם היהודי. לכן כינו אותו חכמי ישראל: "פרשנדתא", כלומר, פרשן הדת, שכן מפעל הפירוש שלו הקיף את כל התורה, הן התורה שבכתב והן התורה שבע"פ.
מרגלית יקרה – צדקותו של אביו של רש"י
במה זכה רבי יצחק בבן כרש"י?
מספרים שמעשה שהיה כך היה, רבי יצחק היה סוחר יהלומים שלרגל עסקיו היה נוסע בספינות לארצות הים ומוכר את סחורתו למרבה במחיר. אירע פעם אחת והוא נסע בספינה יחד עם אחד מראשי הכמרים הנוצריים. באחת הפעמים כאשר רבי יצחק פרש את היהלומים לבחון אותם ולשייפם, צדה עינו של הכומר יהלום נאה במיוחד. שוחח עם חברו ואמר שהיהלום הזה יכול להשתלב יפה במיוחד בצלם שבכנסייה במקום מגוריו, והוא יהיה מוכן לתת בעדו כל מחיר שיידרש.
רבי יצחק שהבין את שפתו של הכומר, חכך בדעתו מה לעשות בטרם ייגש אליו הכומר, שכן הוא לא רצה שהסחורה שלו תשמש לעבודה זרה. עלה בלבו רעיון, והוא פרש את המפה כעומד לנערה קלות ותוך כדי תנועה, כאילו מחוסר תשומת לב, הטיל את היהלום היקר למימי הים. וכך, למרות הון העתק שהוא הפסיד, שמח בלבו רבי יצחק על שהוא לא נתן ידו לסייע בידי עובדי עבודה זרה.
אומרים שבאותה שעה, יצאה בת קול ואמרה: רבי יצחק, אמנם איבדת מרגלית יקרה בעבור קידוש שם ה', אך תזכה למרגלית אחרת וחשובה הימנה שתאיר את עיני ישראל. זהו בנו, רש"י הקדוש, פרשן התורה.
מעשה אבות סימן לבנים- חשיבות החינוך
ידוע הכלל: "מעשה אבות – סימן לבנים" (ראה מדרש תנחומא לך לך ט. רמב"ן בראשית יב, ו). כלל זה אינו רק דרשה נאה בלבד. ראוי שניקח אותו לתשומת לבנו. הדרישה כאן היא בעיקר אל דור ההורים: דעו לכם, מעשה אבות – יעשו בנים! (ראה רבינו בחיי בראשית כח, ו). אנו ההורים בהתנהגותנו אחראים לעיצוב דור הבנים.
ישנו ביטוי בגמרא: "אם רבי לא שנה, רבי חייא מניין לו?" (עירובין, צב, א. ועוד), כלומר, אם רבי יהודה הנשיא לא קבע דין מסוים במשנה, מניין לר' חייא שהוא תלמידו שכך הוא הדין. באופן דומה ניתן לומר: "אם רבי לא שנה" – אם רבי יהודה הנשיא עצמו לא היה לומד. "רבי חייא מניין"? – רבי חייא ממי הוא היה לומד? איך הוא היה נעשה רבי חייא?
כבר בגיל הרך, אם המניקה את ילדיה צריכה לדאוג שהאוכל שהיא אוכלת יהיה כשר. לא חצי כשר, ולא ספק כשר. מכיוון שמה שהיא אוכלת, זה בעצם מה שילדיה יונקים. תשאלו כל רופא מה דעתו על אישה בהריון או מניקה הצורכת סיגריות ושתייה חריפה, הוא יאמר לכם: אם לאישה זה מזיק, קל וחומר לעובר, או לעולל היונק משדי אמו. חלב האם צריך להיות נקי ומזין. דבר זה נכון למהלך כל החיים, ההתנהגות של ההורים משפיעה על התנהגות הילדים. אם אנו נהיה הורים טובים, נזכה לילדים טובים.
ההצלחה בחינוך אינה באה חינם וללא מאמץ. החינוך הוא משימה. גידול הילדים כרוך בהשקעה ובמסירות, שטובת הילד תהיה תמיד בראש דאגותיך. אינך יכול להגיע לסעודת שבת כשבני המשפחה אינם יחד איתך בשעת הקידוש. אל תסתפק בתירוצים של הילד: אבא, אני אעשה את הקידוש אחר כך, אני בינתיים עם חברים. תתעניין באיזו חברה הוא מסתובב, איזה משחקים הוא משחק. עליך לדאוג לילדיך בכל רגע משעות היום.
הפסוק אומר: "כי תשא את ראש בני ישראל" – אם הינך רוצה שבניך יהיו מובחרים, בבחינת ראש. כמו הפירוש בפסוק "בשמים ראש" (שמות, ל, כג. ובפירש"י: "חשובים". וראה מגילה י, ע"ב). אז דע לך: "ונתנו איש כופר נפשו" – על ההורים, שניהם, האבא והאימא, לתת את נפשם לחינוך הילדים ולטובתם. הורינו, מנעו מעצמם אוכל והנאות, והעניקו מכל הנותר לילדיהם. יש להשקיע את כל האנרגיה והמשאבים בחינוך הילדים.
אילולא היה לרש"י אב דוגמת רבי יצחק, הוא לא היה זוכה להיות רש"י. לכן הוקיר לו רש"י תודה וקיים מצוות כיבוד אב והזכירו בפירוש הראשון של הפסוק הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק וכו'".
מידת הענווה – רש"י ודוד המלך
רבי מישאל אגי'אשוילי זי"ע, היה נוהג לומר לנו תלמידיו, שיש ללמוד מרש"י דבר מה נוסף: את מידת הענווה הגדולה שלו. שימו לב, הוא אמר לנו, באותם המקרים שהפירוש שלו זהה לנכתב בתרגום אונקלוס הוא מפנה אותנו לתרגום וכותב "כתרגומו". כאשר הוא מוצא פירוש בחז"ל, הוא כותב: "ומדרשו", "ורבותינו דרשו" וכדומה. והדבר שהכי מעורר תשומת-לב, שלפעמים הוא כותב על פסוק מסוים: "איני יודע" או "לא ידעתי פירושו" (ראה לדוגמה, רש"י בראשית כח, ה).
איזה רב בימינו יאמר: "איני יודע"? וגם אם אין לו מה לענות, הוא מעדיף לומר משהו. ואם לא היום הוא דוחה אותך למחר. אפילו תינוקות של בית רבן כאשר שואלים אותם קופצים ואומרים: "אני יודע". ואילו רש"י הקדוש, הגאון שבענקים, כאשר הוא נתקל בפסוק מוקשה, בחר שלא להתעלם ולדלג לפסוק הבא, אלא בו במקום הוא מכריז ואומר: "אינני יודע פירושו".
אמר אחד החכמים: "אלוקי, למדני, עד שאדע לומר, אינני יודע". והסביר לתלמידיו, רק אדם שזוכה ללמוד הרבה, יכול להבין עד כמה עדיין עליו ללמוד ולדעת. לומר "אינני יודע" זו אקדמיה בפני עצמה. הגמרא אומרת: "למד לשונך לומר איני יודע" (ברכות, ד, א).
בדרך כלל המתחילים בלימוד משוכנעים שהם יודעים הכול. ככל שאתה מתקדם האופק מתרחק ממך. כשאתה עומד על שפת הים אתה לא יכול לאמוד את העומק והמימדים העצומים של הים, רק כאשר אתה צולל לתוך הים אתה חש בעוצמה ובגודל של הים. כפי שהקב"ה הוא אין-סוף - גם תורתו אינסופית.
האמת ניתנת להיאמר, שזהו מתחלואי הדור, שהרבנים בימינו אינם יכולים להודות ולומר לשואליהם: על שאלה זו אני יודע להשיב תשובה ועל שאלה זו לא. כמאמר המשנה (אבות פ"ה, מ"ז): "שבעה דברים בחכם .. ועל שלא שמע אומר לא שמעתי". הסיבה נעוצה בכך שהרב חושש למעמדו הציבורי, שלא יצא הקול בשוק שרב זה לא ידע להשיב כהלכה. הוא פוחד שלא יורידו אותו מהבמה. ולכן הוא חושש לומר "איני יודע".
אך מי לנו גדול מדוד המלך האומר בספר תהילים (עג, כב): וַאֲנִי-בַעַר, וְלֹא אֵדָע. דוד המלך אינו חושש לומר שהוא אינו יודע. למרות שהוא מעיד על עצמו (תהילים, קיט, צז): מָה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל-הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי. ואומר (שם, סב): חֲצוֹת-לַיְלָה - אָקוּם, לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. הרי דווקא בגלל כך, הוא מבקש מה' (שם, יח): גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ כלומר, גלה את עיניי שהן כלוטות בערפל, כדי שאוכל להבין את הדברים הנפלאים והמכוסים שבתורתך שעדיין אינני יודע. שכן מעשי ה' וחכמת התורה עמוקים הם לאין סוף, מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. אִישׁ-בַּעַר, לֹא יֵדָע; וּכְסִיל, לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת (תהלים צב, ו-ז, ובאב"ע שם).
[וראה בפירוש רבינו בחיי (שמות, לה, לה): "לפי שאי אפשר לבשר ודם להשיג תכלית החכמה ונמשל כבהמות נדמו, נבער כל אדם מדעת ומהשיג אפילו בקצות דרכי החכמה וכעניין שכתוב : "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", הזכיר "איש" שהוא לשון חשיבות ומעלה, ולומר כי אף האיש שהוא גדול בחכמה - בער הוא, תרגום בהמה - בעירה, והנה הוא נחשב כבהמה אצל חכמת השכינה"].
כאשר קוראים תהילים, יש להבין את המשמעות של הפסוקים. ראוי שניתן את הדעת על פירושו של המזמור שהזכרנו (תהלים,עג ,כב-כו): כאמור, בעמדו לפני ה' דוד מעמיד את עצמו כנבער מדעת וַאֲנִי-בַעַר וְלֹא אֵדָע, כלומר, כלפי מה שיש לי להכיר ולדעת, הריני בור ואיני יודע. בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, לפניך ה' אני נחשב כבהמה ללא דעת. מסביר ר' יוסף חיים, שני סוגי טיפשים יש: אלו שאינם יודעים אך מכירים בכך, אך יש כאלה שאפילו לא יודעים שהם אינם יודעים. דוד המלך מעמיד עצמו כלפי ה' בשתי המשמעויות, "בהמות" לשון רבים. וממשיך ואומר: וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ ; אָחַזְתָּ, בְּיַד-יְמִינִי. אני חפץ רק בקרבתך, ואתה הוא שמחזק אותי ותומך בי. בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי, דוד מבקש שעצת ה' תנחהו בעולם הזה , וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי ושה' ייקחהו לגן עדן. מִי-לִי בַשָּׁמָיִם; מלבדך ה', אין לי אף אחד. וְעִמְּךָ, לֹא-חָפַצְתִּי בָאָרֶץ. כאשר אני עמך – אינני רוצה דבר בארץ, מהדברים הארציים והגשמיים. כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, גם אם יימק ויכלה בשרי, ואף לבי הנותן לי חיים. אם כן מה נותר? צוּר-לְבָבִי וְחֶלְקִי--אֱלֹהִים לְעוֹלָם. ה' צורי, אתה לבדך תהיה לבבי וחלקי.
טעמו וראו – חשיבות לימוד תורה
אנשים נוטים לקרוא בספר תהילים כמצוות אנשים מלומדה, מן השפה ולחוץ. ולא היא. יש לקרוא תהילים מעומק הלב ומתוך הבנה. וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. עדיף לקרוא מזמור אחד בטוב- טעם, מאשר עשרה מזמורים ללא טעם.
הרב שלנו ללימוד התלמוד, רבי מישאל זי"ע, לימד אותנו: "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים, ל"ד, ט). ופירש את הפסוק כך: רק אם נטעם – נראה כי טוב ה'. הדרך היחידה להכיר בטובו של ה' היא רק אם נלמד תורה ונקיים מצוות מתוך הבנה וטעם.
על דרך משל, אדם השופך לגרונו שתייה ובולע אוכל ללא לעיסה – לא יחוש בטעם המאכל או המשקה. כך אדם הקורא בתורה ומקיים מצוות ללא הבנה – לא יזכה לטעום את טוב התורה והמצווה.
בהלכות פסח נאמר: "בלע מרור לא יצא" (פסחים, קטו, ב). כאשר בולעים מרור, לא חשים את טעם המרירות ולכן לא יוצאים ידי חובה. אבותינו ז"ל היו לועסים את המרור הדק היטב, עד שהיו מגירים זיעה כמו אדי קומקום רותח. וכך יכלו להגיד בפה מלא לאחר שהם חשו וחוו זאת על בשרם: "מרור זה על שום מה? על שום שמיררו מצרים את חיי בני ישראל".
החפץ חיים זי"ע, המשיל זאת ללקוח המגיע לחנות ממתקים ולוחש בשפתיו תפילה חרישית אך אינו ניגש לקנות דבר. לשאלת בעל הבית לפשר תפילה זו, הוא משיב לו, אני מתפלל שיהיו הממתקים הללו מתוקים מדבש בפי. עונה לו בעל הבית, כל התפילות לא יועילו לך אם לא תיגש לקנות ותטעם את הממתקים בעצמך...
והנמשל הוא לאדם שקורא בבוקר בברכות השחר בכוונה גדולה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". וחושב שבזה הוא יוצא ידי חובה. הוא אינו עושה דבר ליישומה של הברכה שנועדה להיות ברכה לפני לימוד תורה - כל אחד כפי יכולתו, אם זה חוק לישראל, הלכה או מדרש - אלא מברך, דואג שכל השומעים יענו אמן, והולך לו. שואל אותו בעל הבית שהוא ריבונו של עולם: מה טעם יש בברכת התורה אם אינך לומד את התורה בפועל?
אדם שכזה דומה לאותו הדיוט העומד בחנות הממתקים ומתפלל שימתקו הממתקים בפיו, אבל לא טועם אותם בעצמו. באותה המידה שבה הממתקים לא ימתקו בפה מאליהם, כך התורה לא תערב ללא לימוד.
ראוי לשים לב ללשון הברכה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך" - יש ללמוד באופן ערב ולהטעים את דברי התורה. ואנחנו מבקשים גם "ונהיה אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה" – כי אין להסתפק בכך שאנו נלמד תורה, עלינו לדאוג גם לחינוך ילדינו. יש לשלוח אותם למוסדות לימוד תורניים.
אמנם מנהג יפה הוא לנשק את ספרי התורה ומזוזה, אך בזה לא די. נישוק של מזוזה פסולה, אינו מכשיר אותה, שכן העיקר זה התוכן ולא החיצוניות. רבי חכם יעקב דבראשוילי סיפר לנו בצחוק, שפעם, באיזו עיירה, מתוך בורות, צעק אחד המתפללים לקהל: אבוי, עבודה זרה בבית הכנסת! הוא התכוון למסכת עבודה זרה... בורות זו נובעת מחוסר ידיעה ומהזנחת לימוד התורה.
רבי מישאל מגרוזיה והחפץ חיים מערבות רוסיה, שניהם לדבר אחד נתכוונו. ללא טעימה ולימוד מעמיק של התורה, היא לא תהיה עריבה מאליה. לא די בקריאה שטחית ובתפילות ריקות. טעמו – וראו כי טוב ה'!
ספר הזוהר
בקהילותינו בעבר, בנוסף למנהג לדרוש בשבת בפני הציבור בפרשת השבוע יחד עם ההפטרות, הרי שאם הזמן היה מאפשר זאת היינו ממתיקים את הדרשה בדברים מספר הזוהר המתאימים לפרשה. בבחינת דבר בעיתו מה טוב.
הזוהר הוא עמוק, ספר היסוד של הקבלה שהוגים בו אנשי סוד ויודעי ח"ן, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. אך רבני העדה ידעו לבחור קטעים מתאימים, שהיו נוחים להבנה ונגישים לציבור ובד בבד היו מרתקים ונכנסים ללב השומעים.
מנהג זה היה גם במסגרת הדרשות ב"חוק לישראל" דבר יום ביומו, שהוא בלול ממקרא, משנה, גמרא, מוסר, הלכה וזוהר. כך היו נוהגים הרבנים הגדולים שנים רבות לפניי, וגם אני המשכתי בדרכם.
אך לא רק במסגרות הרשמיות של הדרשה. מכל הקהילות נראה שהיה חביב במיוחד על עדתנו ספר הזוהר, פנימיות התורה, וראו בכך זכות. ואף במסיבות שמחה וחגיגות משפחתיות, הרבנים היו דורשים בפני הציבור מספר הזוהר. [הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שאצלנו יש לזוהר ניגון מיוחד].
לעיתים קרובות השידוכים והשמחות היו נעשים בתקופה זו של השנה, לאחר שמחת תורה. זו הייתה עונה מתאימה של סוף החגים, והיין שיוצר במשקים הביתיים היה כבר מוכן. ובשמחות המשפחתיות הללו הקהל היה צמא לשמוע את דרשת הרב. היום לצערנו לפעמים אפילו בבית האבל, הקהל לא רוצה לשמוע דברי תורה.
הלב כואב למראה מסיבות השמחה באולמות כיום. לצערנו, בארץ ישראל ישנה התדרדרות מרה. יש לי ותק של כ-50 שנה בהיכרות עם ההיסטוריה של העדה. וכמי שליווה אותה מקרוב האמינו לי שלא כך היו נראים מסיבות שמחה מקוריות בעדה. מוסיקה יהודית ושירים יהודיים נוגנו, על טהרת הקודש. אמנם גם שירים גרוזינים נוגנו, אך כאלו שהאוזן יכולה לשמוע, ללא נבלות פה. וגם אם פה ושם היו שירים שאינם מתאימים, זה היה מיעוט הבטל בשישים. בבחינת סוכה שצלתה מרובה מחמתה. ברכות על הכוס, וברכת המוציא, וברכת המזון ושמחה של מצווה. הרבנים לא היו צריכים לברוח בתחילת האירוע או להחביא את עצמם. האנשים עדיין היו נתונים תחת הרושם הטוב של דרשות השבת והחגים, והם אהבו וכיבדו את התורה וחכמיה. זה לא היה כנס רבנים, זו הייתה שמחה משפחתית. ובכל זאת, הציבור עצמו ביקש מהרבנים לדרוש להם מספר הזוהר. בהזדמנויות רבות ומגוונות דרשתי בפני הציבור את הזוהר שלהלן על בראשית, מתחילה ועד סוף.
מביט בתורה ובורא את העולם
"והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". "ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".
הזוהר שואל למה התורה פותחת באות ב'. לשון הזוהר: בראשית. רב המנונא סבא אמר: אשכחן אתוון בהפוכא, בי"ת בקדמיתא ולבתר: ב' בקדמיתא היינו בראשית, ברא לבתר. אל"ף בקדמיתא ולבתר: אל"ף בקדמיתא היינו אלהים, את לבתר.
הזוהר מסב את תשומת לבנו להערה מופלאה, ארבעת המילים הראשונות שבהם נפתחת התורה הם: "בראשית ברא אלוהים את...". בשתי המילים הראשונות, האות הראשונה היא ב'. ואילו בשתי המילים האחרונות, האות הראשונה היא א'. סדר האותיות הוא הפוך.
מסביר הזוהר: אלא כד בעא קודשא בריך הוא למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא הוה מסתכל קודשא בריך הוא ואשתעשע בהו.
כאשר ברא הקב"ה את העולם, הוא ברא אותו באותיות התורה. כך אומר המדרש (בראשית רבה): "'ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום' (משלי, ח, ל). התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין[=ארמון], אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות [=תרשימים ושרטוטים] יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשים, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם". על דרך משל, כאשר קבלן בונה בניין הוא שוכר ארכיטקט שיכין עבורו תוכנית לבנייה. כך התורה היא המפה הארכיטקטונית שעל פיה ה' ברא את העולם.
הגמרא אומרת (שבת פ"ח, ב) שהתורה הייתה קיימת לפני בריאת העולם תתקע"ד[=974] דורות. ובכן, המדרש הזה מבוסס על הפסוק האומר שהתורה ניתנה לאחר אלף דורות: זִכְרוּ לְעוֹלָם, בְּרִיתוֹ, דָּבָר צִוָּה, לְאֶלֶף דּוֹר (דבה"י א, טז, טו). לפי זה, הרי רק 26 דורות חלפו מבריאת העולם עד למתן תורה. שכן כאמור במשנה (אבות, פ"ה, ב) עשרה דורות חלפו מאדם הראשון עד נוח. עשרה דורות נוספים חלפו מנוח עד אברהם. אבות האומה הם שלושה דורות, אברהם יצחק ויעקב. וממנו לוי, ואחריו קהת, ואחריו עמרם אביו של משה. סך הכול, 26 דורות מבריאת העולם. א"כ היתרה של תתקע"ד [= 974] דורות להשלים לאלף דור, היא לפני בריאת העולם. ואלו הדורות שעלו במחשבה להבראות ונמחו מן העולם (רש"י, שם. ילק"ש, קהלת פ"ו. וראה רבינו בחיי בראשית, א).
אותיות התורה
ממשיך הזוהר ומספר, כאשר עמד הקב"ה לברוא את העולם באו כל האותיות מהסוף להתחלה וביקשו שבהם יברא ה' את העולם.
האות ת' טענה: שמו וחותמו של הקב"ה הם אמת [האות הראשונה (א) והאמצעית (מ) והאחרונה (ת), בבחינת אני ראשון ואני אחרון (ישעיהו מ"ד, ו)] והאות ת' היא סוף חותמו של הקב"ה, ולכן ראוי שבי יברא ה' את העולם. משיב לה הקב"ה: האות ת' היא גם סופה של המילה מות. לדברי הגמרא (שבת נה, ע"ב) היא שמורה לצדיקים המקיימים את התורה מא' ועד ת', ונועדה להיפרע מהרשעים. כדברי הנביא (יחזקאל,ט, ד): וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים. שכן אם משמיטים את האות א' מהמילה אמת נשארה המילה מת. לכן לא ניתן לברוא בה את העולם.
האות ש' טענה: שמו של הקב"ה הוא ש-די. ולכן ראוי לברוא באות זו את העולם. משיב לה הקב"ה: שהאות ש' היא גם מהמילה שקר. האות ש' בפני עצמה היא אמנם טובה, אך האותיות הסמוכות לה ק' ו-ר', הופכות את המילה לשק"ר. מסביר הזוהר: כל שקר כדי שיתקיים חייב להכיל בתוכו יסוד אמיתי. לפיכך, האותיות ק"ר המסמלות את הצד השלילי, נוטלות לעצמן את האות ש' שהיא יסוד חיובי, וכך יוצרות לעצמן קיום, קש"ר. לכן לא ניתן לברוא בכל האותיות הללו את העולם.
האות צ' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן בי הצדיקים נחתמים ואני שמו של הקב"ה, ככתוב: כִּי-צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב. השיב לה הקב"ה: ראוי שהצדיק תהיה נסתרת, בבחינת צדיק נסתר ומקומה ראוי לה. ולכן לא ניתן להתחיל באות זו לברוא בה את העולם.
האות פ' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן הגאולה העתידה לבוא לעולם, היא מהמילה פדות. השיב לה הקב"ה: באות זו מתחילה גם המילה פשע. והם הפשעים הנסתרים, הדומים לנחש שלאחר שהוא מכיש הוא מביא את ראשו לתוך גופו. כך האות פ' ראשה כפוף לתוך גופה וידיה פרושות החוצה לחטוא. לכן לא ראוי לברוא בך את העולם.
האות ע' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן בי מתחילה המילהענווה. השיב לה הקב"ה באופן דומה: מהאות ע' באה גם המילה עוון. ולכן לא ראוי לברוא בך את העולם.
האותיות ס' ונ': חייבים להיות סמוכים אחד לשני ואי אפשר לשנות את מיקומם. האות סמך תומכת באות נון. כדברי הפסוק (תהלים,קמה,יד) : סוֹמֵךְ ה' לְכָל-הַנֹּפְלִים.
האותיות מ' ל' כ': אף הם חייבים להיות במקומם , כי העולם צריך מלךולא ניתן לברוא בהם את העולם. באותה שעה שהתדיינה האות מ', באה האות כ' מלפני כסא הכבוד ודרשה שבה ייברא העולם. החזיר אותה הקב"ה למקומה, שכן מאות זו באים המילים כליה. וכלה ונחרצה.
האות י' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן בי היא התחלת השם המפורש שם הוי"ה. השיב לה הקב"ה: די לך האות י', שאת חקוקה ורשומה בי, לא ראוי שתיעקרי משמי .
האות ט' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן הקב"ה נקרא טוב וישר. השיב לה הקב"ה: הטוב שלך הוא סתום וגנוז בתוכך. כאמור: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ומכיוון שכך, אין לטוב זה חלק בעולם הזה שעומד להיברא אלא לעולם הבא. בנוסף לכך האות ח' היא לנגדך וכשתתחברו יהיה חטא .
האות ז' טענה: בי ראוי לברוא את העולם , שכן בי שומרים בני ישראל את השבת, ככתוב (שמות, כ,ז): זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. השיב לה הקב"ה: מהאות ז' גם מגיעים כלי זין וקרב. ולכן לא ראוי לברוא בך את העולם.
האותיות ו-ה' טענו שהם רשומים בשם ה' שם הוי"ה. משיב גם להם ה': די לכם שאתם רשומים בשמי, לא אברא בכם את העולם.
גומל דלים – על חשיבות האחדות וגמילות חסדים
ממשיך הזוהר: עאלת את ד' ואת ג' אמרו אוף הכי. אמר אוף לון: די לכון למהוי דא עם דא, דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא, וצריכין לגמול עמהון טיבו. דל"ת איהו מסכנא, גימ"ל גמול לה טיבו. לא תתפרשון דא מן דא ודי לכון למיזן דא לדין.
פירוש: באו האותיות ג' וד' לפני רבונו של עולם ואף הם רצו שבהם יברא ה' את העולם ויפתח את פרשת הבריאה. השיב להם ה': האותיות ג' וד' עליכם להיות זה עם זה, שהרי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ויש לגמול עימהם חסד. האות דלת היא מלשון דלות, והאות גימל היא מלשון גמילות חסדים. על הגביר העשיר, לתת צדקה ולגמול חסד עם העני הדל. אל תיפרדו זה מזה. די לכם להזין זה את חברו.
אומר המדרש (תנחומא, משפטים ט) דוד תמה מדוע ה' נותן לעשיר כסף רב ולעני אינו נותן מאומה. והוא פנה לה' בבקשה לחלק באופן שוויוני את הסכום שיש לעשיר ולתת אותו גם לעניים. וזהו פירוש הפסוק (תהלים סא, ח): יֵשֵׁב עוֹלָם, לִפְנֵי אֱלֹהִים; תיישב את העולם בשווה. משיב לו ה': חֶסֶד וֶאֱמֶת, מַן יִנְצְרֻהוּ? אם לא יהיו עשירים ועניים, מי יעשה חסד ואמת? אם כולם היו שווים ברכושם, לא הייתה אחווה, וגמילות חסדים בעולם. כל אחד היה סוגר את דלת ביתו, ואין יוצא ואין בא.
ובאופן דומה שמעתי פירוש על הברכה: "בורא נפשות רבות וחסרונן". שלכל אדם ואדם יש מחסור כלשהו. מה הסיבה לכך? מדוע ה' לא ברא את בריותיו ללא מחסור? והתשובה, כדי שלא יהיה פירוד בין האנשים, שכל אחד ייעזר בחברו כדי להשלים מחסורו.
לעיתים כדי לעורר את הקהל הייתי מצטט בפניהם שורה מפתגם עממי גרוזיני: "פרוס לי לחם מקמח תירס ואתן לך חתיכת גבינה". בזמן צרה, אנשים מגלים את החשיבות של האחווה. זכורני כילד בן שש-שבע, השנים היו ימי מלחמת העולם השנייה. אנשים היו נתונים בחרפת רעב. אחד המשפטים שנחרתו בזיכרוני שההורים היו אומרים לילדיהם: "בני, הרבה לחם ומעט גבינה". כדי שנוכל לשבוע היינו צריכים לאכול בעיקר לחם ולמרוח מעט גבינה בשביל הטעם. היום יש שפע ולכן יכולים להגיד: פחות לחם, יותר ירקות... אבל אז, מי שהיה לו לחם, לא היתה לו גבינה. ולהיפך, מי שהייתה לו גבינה לא היה לו לחם. בגלל המצוקה, האנשים היו צריכים להתחלק במה שהיה להם כדי לשרוד. הדלות איחדה את האנשים.
בהלצה אומר, שהשורה הזאת בפתגם הזה דרושה תיקון. היא לא נובעת ממידת אופי נאצלת. הדובר בשיר קודם כל דורש מחברו פרוס לי לחם תירס, ורק אחר כך מציע את הגבינה שלו. זה כמו אורח המוזמן לחתונה ועל המעטפה שבה הוא נותן את הצ'ק, או על משלוח המנות, הוא כותב: אל תשכח לתת לי בתמורה באירועים שלי .. אם נותנים צריך לתת בלב שלם. כל אחד כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך.
את האחווה מגלים דווקא במקומות הקשים והכואבים ביותר, בבתי הכלא, בבתי החולים. שם כולם מזדהים עם הסבל. כאשר אנו בצרה אנו מתאחדים. ב"דרשת דניאל" אני נוהג לדרוש, מתי בהיסטוריה התגלתה האחדות הגדולה ביותר? הווה אומר, בנוח בזמן המבול. כל החיות, חיות טורפות וחיות בית, ויחד איתם בני האדם, כולם הסתדרו, בדחילו ורחימו, בתיבה אחת במשך שנה שלמה! מה הסיבה לכך? הם התאחדו מול הסכנה שבחוץ.
כולכם זוכרים בזמן מלחמת המפרץ, כשהצטופפנו חמישה-שישה נפשות בחדר האטום, כולם הסתדרו בחדר אחד. בגלל הפחד כולם גוננו האחד על חברו. ואל יהי הדבר קל בעינכם, במצב רגיל ללילה אחד, אפילו שני אנשים בסוויטה בבית מלון לא מסתדרים יחד.
החכמה היא, לגלות את האחדות גם כאשר חולפת הצרה. כשאנו יוצאים בריאים מבית החולים, בזמן שטוב לנו, האם אז אנו זוכרים את ראובן או את שמעון? כשאנו יוצאים לעולם בחוץ, האם אז אנחנו נותנים מקום אחד לשני?
שותפות הגורל היהודית והאחדות למול הסכנות באו לידי ביטוי בגלות. אך הדבר התפוגג כאשר הגענו לארץ. ולדאבון הלב, אדם לאדם זאב, חבר לחבר, אח לאח, רב לרב. כאשר מישהו מרגיש שהוא עלה ברמת החיים, הוא לא צריך עזרה. אם יש לי טלפון, כסא, או שולחן, אני לא צריך לדפוק על דלת השכן ולהשאיל ממנו. בחברה כמו שלנו, המרוץ וההצלחה הכלכלית יוצרים ריחוק וניכור בין האנשים בקהילה.
שואלים: מתי נזכה ותהיה שוב אחדות נוספת? הווה אומר, בימות המשיח. הנביא אומר (ישעיהו, יא, ו): וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ואומר (שם, יג): וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ: אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם. אך האחדות שתהיה אז, תהיה שונה מהאחדות ששררה בזמן המבול. בזמן המבול האחדות נבעה כתוצאה מהסכנה, ובימות המשיח האחדות תהיה למרות השפע הגדול שיהיה אז. שהרי הנביא מנבא (זכריה, ג, י): בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, תִּקְרְאוּ, אִישׁ לְרֵעֵהוּ--אֶל-תַּחַת גֶּפֶן, וְאֶל-תַּחַת תְּאֵנָה. יהיו חיים ללא פחד, כל איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולמרות זאת יקראו איש לאחיו.
המבחן שלנו הוא, שנדע להביא את האחדות וגמילות החסדים אל חיינו, ולא ניפרד זה מזה, גם כאשר מצבנו טוב. בזה נהיה לאנשים טובים.
א' ב' –אחדות וברכה
ממשיך הזוהר: אעאלת את ב', אמרה ליה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא. אמר לה קודשא בריך הוא: הא ודאי בך אברי עלמא ואת תהא שירותא למברי עלמא.
פירוש: באה לפני ה' האות ב' ואמרה לו: ריבונו של עולם, האם נוח ורצוי לפניך לברוא בי את העולם? שהרי אני מלשון ברכה ובי מברכים אותך עליונים ותחתונים. משיב לה הקב"ה: ודאי שאברא בך את העולם ואת תהיי האות הראשונה בבריאת העולם: בראשית ברא.
מוסיף הזוהר ומספר: קיימא את א' לא עאלת. אמר לה קודשא בריך הוא: אל"ף אל"ף למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון? אמרה קמיה רבון עלמא: בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא מה אנא אעביד תמן? ותו, דהא יהיבתא לאת בי"ת נבזבזא רברבא דא ולא יאות למלכא עלאה לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא.
פירוש: עמדה האות א' ולא נכנסה לפני ה'. שאל אותה ה': מדוע אין את נכנסת לפניי כשאר כל האותיות. השיבה לו: מכיון שראיתי שכל האותיות נכנסות וחוזרות ריקם ללא תועלת, אם כן למה אכנס לשם?
שואל אותה הקב"ה: הרי האות ב' נכנסה וזכתה לתועלת שבה ייברא העולם? משיבה האות א' תשובה נוספת: לאחר שראיתי שהובטחה לאות ב' הזכות שבה ייברא העולם, לא דחקתי את עצמי להיכנס, שכן לא היה ראוי למלך שהבטיח לתת מתנה גדולה לעבדו לחזור בו מהבטחתו ולהעבירה לאחר.
לפי דרכנו נלמד לקח, על חשיבות הנאמנות. כדברי הפסוק (דברים כג, כד): מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לה' אֱלֹ-הֶיךָ, נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ. וחז"ל אמרו: וְהִין צֶדֶק (דברים יט, לו)– לומר לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק (ב"מ, מט, ע"א), כאשר אומרים כן או לא - יש לקיים את הדברים ולעמוד מאחריהם. להבטחה של אדם צריך להיות ערך. הצלחה של מישהו אחר היא לא על חשבון ההצלחה שלך. לא צריך עבור הצלחתך האישית להפר את כללי ההתנהגות הנאותה שבין האנשים. אם תהיה ראוי, יגיע גם תורך – כל זאת אנו למדים מהאות א'.
מוסיף הזוהר: אמר לה קודשא בריך הוא: אל"ף אל"ף, אף על גב דאת בי"ת בה אברי עלמא, את תהא ריש לכל אתוון, לית בי יחודא אלא בך, בך ישרון כל חושבנין וכל עובדי דעלמא, וכל יחודא לא הוי אלא באת אל"ף.
ה' בחן את האות א' ומצא שהיא ראויה. ולכן אמר לה: למרות שבך לא ייברא העולם, גם עבורך יש לי זכות שמורה. את תהיי הראש של כל האותיות, כל החשבונות יתחילו בך, ולא יהיה הייחוד שלי אלא באות א'. כאמור (דברים, ו, ד): שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹ-הֵינוּ, ה' אֶחָד. וכל ייחוד ואחדות אינם אלא באות א'.
כלי מחזיק ברכה
לסיום, אברך את כל שומעי הדרשה: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שתשכון בתוכנו אחדות ויסורו מלבנו קנאה שנאה ותחרות, כפי שלמדנו מהאות א'.
כאשר אנו מבקשים ומתפללים לה' איננו מתפללים בלשון יחיד. אנשי כנסת הגדולה קבעו את התפילה בלשון רבים: חננו, רפאנו, ברכנו. האדם צריך להעמיד את חברו לפניו. שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (ב"ק, צב, ע"א).
ואז נזכה שה' ישפיע לנו שפע ברכה שבאות ב'.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.
מפרש רש"י:
אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החודש הזה לכם", שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה עממים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה, ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".
קשר משולש - תורה עם ישראל וארץ ישראל
רש"י שואל בשם רבי יצחק, ויש אומרים שהוא אביו: מדוע התורה שהיא ספר מצוות, תורה מלשון הוראה. פותחת בסיפור בריאת העולם שאין בו הוראה או מצווה. מן הראוי היה לפתוח את התורה מהמצווה הראשונה שנכתבה בספר שמות , מצות קידוש החודש?
ועונה: ה' פתח את התורה בבריאת העולם כדי לבסס את הקשר של בני ישראל לארץ ישראל. בסיפור בריאת העולם יש מסר חשוב לדורות, המורה על קשר של בעלות של היוצר ליצירה. שהרי העולם לא נוצר מאליו, אלא נברא על ידי יוצר בראשית. כאמור:"בראשית ברא א-להים". ומכיוון שה' הוא בורא העולם, לכן ההבטחה המופיעה בתורת ה' על כך שארץ ישראל היא ירושה לעם ישראל - היא בעלת תוקף.
על דרך משל, אדם שבבעלותו דירה, יכול הוא להשכיר את דירתו לתקופה זמנית לאנשים מסוימים, ובתום התקופה למכור אותה לאחרים. כך "בעל הבית" של העולם, יכול לתת את ארץ ישראל לעם ישראל, גם אחרי שאומות אחרות התיישבו בה.
סיפור בריאת העולם נועד לשמש פתחון פה מול שבעה עממים ולדורות, שלא יטענו נגדנו – כפי שטוענים כיום - שאנו "כובשים". לאמתו של דבר, אנו יורשים את ארץ ישראל, לפי הבטחתו של בורא העולם שניתנה בתורה. התורה היא המקיימת את הקשר של עם ישראל לארץ ישראל.
פירוש רש"י – מאפיינים ודוגמאות
רש"י הקדוש, רבי שלמה יצחקי, הוא המפרש החשוב ביותר של התנ"ך והתלמוד הבבלי. הזכרתי זאת בפניכם פעמים רבות, שלולי פירושו של רש"י, היה קשה לגשת ולפרש את התנ"ך, שלא לומר את התלמוד הבבלי שהינו כספר החתום. הוא הקל עבורנו את מלאכת הפירוש של המקומות הקשים בתורה.
מפעלו של רש"י הוא חלוצי, וייחודו בכך שהוא פונה לכל שדרות העם, החל מתלמידי החכמים ועד לאנשים הפשוטים, כולם מוצאים בו טעם. אמנם יש עשרות פירושים על התורה, בין המפורסמים שבהם פירושי האבן עזרא והרמב"ן. אבל - בלי לתת ציונים - ההבדל ביניהם הוא, שפירוש רש"י הוא הבסיס, כל שאר הפירושים הם כתוספת על העיקר. בלי פירוש רש"י – אי אפשר!
פירושו של רש"י הוא בהיר וענייני, כל מקום שדורש פירוש או התייחסות הוא מפענח. בפירושו הוא מסתמך במידת הצורך על מדרשי הפסוקים של חז"ל, ועל המסורת של התורה שבעל-פה.
רש"י נטל על עצמו משימה מאומצת, בתקופה שבה לא היו בתי דפוס, של פירוש כל ספרי היסוד של העם היהודי. לכן כינו אותו חכמי ישראל: "פרשנדתא", כלומר, פרשן הדת, שכן מפעל הפירוש שלו הקיף את כל התורה, הן התורה שבכתב והן התורה שבע"פ.
מרגלית יקרה – צדקותו של אביו של רש"י
במה זכה רבי יצחק בבן כרש"י?
מספרים שמעשה שהיה כך היה, רבי יצחק היה סוחר יהלומים שלרגל עסקיו היה נוסע בספינות לארצות הים ומוכר את סחורתו למרבה במחיר. אירע פעם אחת והוא נסע בספינה יחד עם אחד מראשי הכמרים הנוצריים. באחת הפעמים כאשר רבי יצחק פרש את היהלומים לבחון אותם ולשייפם, צדה עינו של הכומר יהלום נאה במיוחד. שוחח עם חברו ואמר שהיהלום הזה יכול להשתלב יפה במיוחד בצלם שבכנסייה במקום מגוריו, והוא יהיה מוכן לתת בעדו כל מחיר שיידרש.
רבי יצחק שהבין את שפתו של הכומר, חכך בדעתו מה לעשות בטרם ייגש אליו הכומר, שכן הוא לא רצה שהסחורה שלו תשמש לעבודה זרה. עלה בלבו רעיון, והוא פרש את המפה כעומד לנערה קלות ותוך כדי תנועה, כאילו מחוסר תשומת לב, הטיל את היהלום היקר למימי הים. וכך, למרות הון העתק שהוא הפסיד, שמח בלבו רבי יצחק על שהוא לא נתן ידו לסייע בידי עובדי עבודה זרה.
אומרים שבאותה שעה, יצאה בת קול ואמרה: רבי יצחק, אמנם איבדת מרגלית יקרה בעבור קידוש שם ה', אך תזכה למרגלית אחרת וחשובה הימנה שתאיר את עיני ישראל. זהו בנו, רש"י הקדוש, פרשן התורה.
מעשה אבות סימן לבנים- חשיבות החינוך
ידוע הכלל: "מעשה אבות – סימן לבנים" (ראה מדרש תנחומא לך לך ט. רמב"ן בראשית יב, ו). כלל זה אינו רק דרשה נאה בלבד. ראוי שניקח אותו לתשומת לבנו. הדרישה כאן היא בעיקר אל דור ההורים: דעו לכם, מעשה אבות – יעשו בנים! (ראה רבינו בחיי בראשית כח, ו). אנו ההורים בהתנהגותנו אחראים לעיצוב דור הבנים.
ישנו ביטוי בגמרא: "אם רבי לא שנה, רבי חייא מניין לו?" (עירובין, צב, א. ועוד), כלומר, אם רבי יהודה הנשיא לא קבע דין מסוים במשנה, מניין לר' חייא שהוא תלמידו שכך הוא הדין. באופן דומה ניתן לומר: "אם רבי לא שנה" – אם רבי יהודה הנשיא עצמו לא היה לומד. "רבי חייא מניין"? – רבי חייא ממי הוא היה לומד? איך הוא היה נעשה רבי חייא?
כבר בגיל הרך, אם המניקה את ילדיה צריכה לדאוג שהאוכל שהיא אוכלת יהיה כשר. לא חצי כשר, ולא ספק כשר. מכיוון שמה שהיא אוכלת, זה בעצם מה שילדיה יונקים. תשאלו כל רופא מה דעתו על אישה בהריון או מניקה הצורכת סיגריות ושתייה חריפה, הוא יאמר לכם: אם לאישה זה מזיק, קל וחומר לעובר, או לעולל היונק משדי אמו. חלב האם צריך להיות נקי ומזין. דבר זה נכון למהלך כל החיים, ההתנהגות של ההורים משפיעה על התנהגות הילדים. אם אנו נהיה הורים טובים, נזכה לילדים טובים.
ההצלחה בחינוך אינה באה חינם וללא מאמץ. החינוך הוא משימה. גידול הילדים כרוך בהשקעה ובמסירות, שטובת הילד תהיה תמיד בראש דאגותיך. אינך יכול להגיע לסעודת שבת כשבני המשפחה אינם יחד איתך בשעת הקידוש. אל תסתפק בתירוצים של הילד: אבא, אני אעשה את הקידוש אחר כך, אני בינתיים עם חברים. תתעניין באיזו חברה הוא מסתובב, איזה משחקים הוא משחק. עליך לדאוג לילדיך בכל רגע משעות היום.
הפסוק אומר: "כי תשא את ראש בני ישראל" – אם הינך רוצה שבניך יהיו מובחרים, בבחינת ראש. כמו הפירוש בפסוק "בשמים ראש" (שמות, ל, כג. ובפירש"י: "חשובים". וראה מגילה י, ע"ב). אז דע לך: "ונתנו איש כופר נפשו" – על ההורים, שניהם, האבא והאימא, לתת את נפשם לחינוך הילדים ולטובתם. הורינו, מנעו מעצמם אוכל והנאות, והעניקו מכל הנותר לילדיהם. יש להשקיע את כל האנרגיה והמשאבים בחינוך הילדים.
אילולא היה לרש"י אב דוגמת רבי יצחק, הוא לא היה זוכה להיות רש"י. לכן הוקיר לו רש"י תודה וקיים מצוות כיבוד אב והזכירו בפירוש הראשון של הפסוק הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק וכו'".
מידת הענווה – רש"י ודוד המלך
רבי מישאל אגי'אשוילי זי"ע, היה נוהג לומר לנו תלמידיו, שיש ללמוד מרש"י דבר מה נוסף: את מידת הענווה הגדולה שלו. שימו לב, הוא אמר לנו, באותם המקרים שהפירוש שלו זהה לנכתב בתרגום אונקלוס הוא מפנה אותנו לתרגום וכותב "כתרגומו". כאשר הוא מוצא פירוש בחז"ל, הוא כותב: "ומדרשו", "ורבותינו דרשו" וכדומה. והדבר שהכי מעורר תשומת-לב, שלפעמים הוא כותב על פסוק מסוים: "איני יודע" או "לא ידעתי פירושו" (ראה לדוגמה, רש"י בראשית כח, ה).
איזה רב בימינו יאמר: "איני יודע"? וגם אם אין לו מה לענות, הוא מעדיף לומר משהו. ואם לא היום הוא דוחה אותך למחר. אפילו תינוקות של בית רבן כאשר שואלים אותם קופצים ואומרים: "אני יודע". ואילו רש"י הקדוש, הגאון שבענקים, כאשר הוא נתקל בפסוק מוקשה, בחר שלא להתעלם ולדלג לפסוק הבא, אלא בו במקום הוא מכריז ואומר: "אינני יודע פירושו".
אמר אחד החכמים: "אלוקי, למדני, עד שאדע לומר, אינני יודע". והסביר לתלמידיו, רק אדם שזוכה ללמוד הרבה, יכול להבין עד כמה עדיין עליו ללמוד ולדעת. לומר "אינני יודע" זו אקדמיה בפני עצמה. הגמרא אומרת: "למד לשונך לומר איני יודע" (ברכות, ד, א).
בדרך כלל המתחילים בלימוד משוכנעים שהם יודעים הכול. ככל שאתה מתקדם האופק מתרחק ממך. כשאתה עומד על שפת הים אתה לא יכול לאמוד את העומק והמימדים העצומים של הים, רק כאשר אתה צולל לתוך הים אתה חש בעוצמה ובגודל של הים. כפי שהקב"ה הוא אין-סוף - גם תורתו אינסופית.
האמת ניתנת להיאמר, שזהו מתחלואי הדור, שהרבנים בימינו אינם יכולים להודות ולומר לשואליהם: על שאלה זו אני יודע להשיב תשובה ועל שאלה זו לא. כמאמר המשנה (אבות פ"ה, מ"ז): "שבעה דברים בחכם .. ועל שלא שמע אומר לא שמעתי". הסיבה נעוצה בכך שהרב חושש למעמדו הציבורי, שלא יצא הקול בשוק שרב זה לא ידע להשיב כהלכה. הוא פוחד שלא יורידו אותו מהבמה. ולכן הוא חושש לומר "איני יודע".
אך מי לנו גדול מדוד המלך האומר בספר תהילים (עג, כב): וַאֲנִי-בַעַר, וְלֹא אֵדָע. דוד המלך אינו חושש לומר שהוא אינו יודע. למרות שהוא מעיד על עצמו (תהילים, קיט, צז): מָה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל-הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי. ואומר (שם, סב): חֲצוֹת-לַיְלָה - אָקוּם, לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. הרי דווקא בגלל כך, הוא מבקש מה' (שם, יח): גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ כלומר, גלה את עיניי שהן כלוטות בערפל, כדי שאוכל להבין את הדברים הנפלאים והמכוסים שבתורתך שעדיין אינני יודע. שכן מעשי ה' וחכמת התורה עמוקים הם לאין סוף, מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה', מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ. אִישׁ-בַּעַר, לֹא יֵדָע; וּכְסִיל, לֹא-יָבִין אֶת-זֹאת (תהלים צב, ו-ז, ובאב"ע שם).
[וראה בפירוש רבינו בחיי (שמות, לה, לה): "לפי שאי אפשר לבשר ודם להשיג תכלית החכמה ונמשל כבהמות נדמו, נבער כל אדם מדעת ומהשיג אפילו בקצות דרכי החכמה וכעניין שכתוב : "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת", הזכיר "איש" שהוא לשון חשיבות ומעלה, ולומר כי אף האיש שהוא גדול בחכמה - בער הוא, תרגום בהמה - בעירה, והנה הוא נחשב כבהמה אצל חכמת השכינה"].
כאשר קוראים תהילים, יש להבין את המשמעות של הפסוקים. ראוי שניתן את הדעת על פירושו של המזמור שהזכרנו (תהלים,עג ,כב-כו): כאמור, בעמדו לפני ה' דוד מעמיד את עצמו כנבער מדעת וַאֲנִי-בַעַר וְלֹא אֵדָע, כלומר, כלפי מה שיש לי להכיר ולדעת, הריני בור ואיני יודע. בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ, לפניך ה' אני נחשב כבהמה ללא דעת. מסביר ר' יוסף חיים, שני סוגי טיפשים יש: אלו שאינם יודעים אך מכירים בכך, אך יש כאלה שאפילו לא יודעים שהם אינם יודעים. דוד המלך מעמיד עצמו כלפי ה' בשתי המשמעויות, "בהמות" לשון רבים. וממשיך ואומר: וַאֲנִי תָמִיד עִמָּךְ ; אָחַזְתָּ, בְּיַד-יְמִינִי. אני חפץ רק בקרבתך, ואתה הוא שמחזק אותי ותומך בי. בַּעֲצָתְךָ תַנְחֵנִי, דוד מבקש שעצת ה' תנחהו בעולם הזה , וְאַחַר כָּבוֹד תִּקָּחֵנִי ושה' ייקחהו לגן עדן. מִי-לִי בַשָּׁמָיִם; מלבדך ה', אין לי אף אחד. וְעִמְּךָ, לֹא-חָפַצְתִּי בָאָרֶץ. כאשר אני עמך – אינני רוצה דבר בארץ, מהדברים הארציים והגשמיים. כָּלָה שְׁאֵרִי וּלְבָבִי, גם אם יימק ויכלה בשרי, ואף לבי הנותן לי חיים. אם כן מה נותר? צוּר-לְבָבִי וְחֶלְקִי--אֱלֹהִים לְעוֹלָם. ה' צורי, אתה לבדך תהיה לבבי וחלקי.
טעמו וראו – חשיבות לימוד תורה
אנשים נוטים לקרוא בספר תהילים כמצוות אנשים מלומדה, מן השפה ולחוץ. ולא היא. יש לקרוא תהילים מעומק הלב ומתוך הבנה. וטוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה. עדיף לקרוא מזמור אחד בטוב- טעם, מאשר עשרה מזמורים ללא טעם.
הרב שלנו ללימוד התלמוד, רבי מישאל זי"ע, לימד אותנו: "טעמו וראו כי טוב ה'" (תהלים, ל"ד, ט). ופירש את הפסוק כך: רק אם נטעם – נראה כי טוב ה'. הדרך היחידה להכיר בטובו של ה' היא רק אם נלמד תורה ונקיים מצוות מתוך הבנה וטעם.
על דרך משל, אדם השופך לגרונו שתייה ובולע אוכל ללא לעיסה – לא יחוש בטעם המאכל או המשקה. כך אדם הקורא בתורה ומקיים מצוות ללא הבנה – לא יזכה לטעום את טוב התורה והמצווה.
בהלכות פסח נאמר: "בלע מרור לא יצא" (פסחים, קטו, ב). כאשר בולעים מרור, לא חשים את טעם המרירות ולכן לא יוצאים ידי חובה. אבותינו ז"ל היו לועסים את המרור הדק היטב, עד שהיו מגירים זיעה כמו אדי קומקום רותח. וכך יכלו להגיד בפה מלא לאחר שהם חשו וחוו זאת על בשרם: "מרור זה על שום מה? על שום שמיררו מצרים את חיי בני ישראל".
החפץ חיים זי"ע, המשיל זאת ללקוח המגיע לחנות ממתקים ולוחש בשפתיו תפילה חרישית אך אינו ניגש לקנות דבר. לשאלת בעל הבית לפשר תפילה זו, הוא משיב לו, אני מתפלל שיהיו הממתקים הללו מתוקים מדבש בפי. עונה לו בעל הבית, כל התפילות לא יועילו לך אם לא תיגש לקנות ותטעם את הממתקים בעצמך...
והנמשל הוא לאדם שקורא בבוקר בברכות השחר בכוונה גדולה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו". וחושב שבזה הוא יוצא ידי חובה. הוא אינו עושה דבר ליישומה של הברכה שנועדה להיות ברכה לפני לימוד תורה - כל אחד כפי יכולתו, אם זה חוק לישראל, הלכה או מדרש - אלא מברך, דואג שכל השומעים יענו אמן, והולך לו. שואל אותו בעל הבית שהוא ריבונו של עולם: מה טעם יש בברכת התורה אם אינך לומד את התורה בפועל?
אדם שכזה דומה לאותו הדיוט העומד בחנות הממתקים ומתפלל שימתקו הממתקים בפיו, אבל לא טועם אותם בעצמו. באותה המידה שבה הממתקים לא ימתקו בפה מאליהם, כך התורה לא תערב ללא לימוד.
ראוי לשים לב ללשון הברכה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך" - יש ללמוד באופן ערב ולהטעים את דברי התורה. ואנחנו מבקשים גם "ונהיה אנחנו וצאצאנו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה" – כי אין להסתפק בכך שאנו נלמד תורה, עלינו לדאוג גם לחינוך ילדינו. יש לשלוח אותם למוסדות לימוד תורניים.
אמנם מנהג יפה הוא לנשק את ספרי התורה ומזוזה, אך בזה לא די. נישוק של מזוזה פסולה, אינו מכשיר אותה, שכן העיקר זה התוכן ולא החיצוניות. רבי חכם יעקב דבראשוילי סיפר לנו בצחוק, שפעם, באיזו עיירה, מתוך בורות, צעק אחד המתפללים לקהל: אבוי, עבודה זרה בבית הכנסת! הוא התכוון למסכת עבודה זרה... בורות זו נובעת מחוסר ידיעה ומהזנחת לימוד התורה.
רבי מישאל מגרוזיה והחפץ חיים מערבות רוסיה, שניהם לדבר אחד נתכוונו. ללא טעימה ולימוד מעמיק של התורה, היא לא תהיה עריבה מאליה. לא די בקריאה שטחית ובתפילות ריקות. טעמו – וראו כי טוב ה'!
ספר הזוהר
בקהילותינו בעבר, בנוסף למנהג לדרוש בשבת בפני הציבור בפרשת השבוע יחד עם ההפטרות, הרי שאם הזמן היה מאפשר זאת היינו ממתיקים את הדרשה בדברים מספר הזוהר המתאימים לפרשה. בבחינת דבר בעיתו מה טוב.
הזוהר הוא עמוק, ספר היסוד של הקבלה שהוגים בו אנשי סוד ויודעי ח"ן, והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע. אך רבני העדה ידעו לבחור קטעים מתאימים, שהיו נוחים להבנה ונגישים לציבור ובד בבד היו מרתקים ונכנסים ללב השומעים.
מנהג זה היה גם במסגרת הדרשות ב"חוק לישראל" דבר יום ביומו, שהוא בלול ממקרא, משנה, גמרא, מוסר, הלכה וזוהר. כך היו נוהגים הרבנים הגדולים שנים רבות לפניי, וגם אני המשכתי בדרכם.
אך לא רק במסגרות הרשמיות של הדרשה. מכל הקהילות נראה שהיה חביב במיוחד על עדתנו ספר הזוהר, פנימיות התורה, וראו בכך זכות. ואף במסיבות שמחה וחגיגות משפחתיות, הרבנים היו דורשים בפני הציבור מספר הזוהר. [הדבר בא לידי ביטוי גם בכך שאצלנו יש לזוהר ניגון מיוחד].
לעיתים קרובות השידוכים והשמחות היו נעשים בתקופה זו של השנה, לאחר שמחת תורה. זו הייתה עונה מתאימה של סוף החגים, והיין שיוצר במשקים הביתיים היה כבר מוכן. ובשמחות המשפחתיות הללו הקהל היה צמא לשמוע את דרשת הרב. היום לצערנו לפעמים אפילו בבית האבל, הקהל לא רוצה לשמוע דברי תורה.
הלב כואב למראה מסיבות השמחה באולמות כיום. לצערנו, בארץ ישראל ישנה התדרדרות מרה. יש לי ותק של כ-50 שנה בהיכרות עם ההיסטוריה של העדה. וכמי שליווה אותה מקרוב האמינו לי שלא כך היו נראים מסיבות שמחה מקוריות בעדה. מוסיקה יהודית ושירים יהודיים נוגנו, על טהרת הקודש. אמנם גם שירים גרוזינים נוגנו, אך כאלו שהאוזן יכולה לשמוע, ללא נבלות פה. וגם אם פה ושם היו שירים שאינם מתאימים, זה היה מיעוט הבטל בשישים. בבחינת סוכה שצלתה מרובה מחמתה. ברכות על הכוס, וברכת המוציא, וברכת המזון ושמחה של מצווה. הרבנים לא היו צריכים לברוח בתחילת האירוע או להחביא את עצמם. האנשים עדיין היו נתונים תחת הרושם הטוב של דרשות השבת והחגים, והם אהבו וכיבדו את התורה וחכמיה. זה לא היה כנס רבנים, זו הייתה שמחה משפחתית. ובכל זאת, הציבור עצמו ביקש מהרבנים לדרוש להם מספר הזוהר. בהזדמנויות רבות ומגוונות דרשתי בפני הציבור את הזוהר שלהלן על בראשית, מתחילה ועד סוף.
מביט בתורה ובורא את העולם
"והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד". "ויהי נועם ה' אלוהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו".
הזוהר שואל למה התורה פותחת באות ב'. לשון הזוהר: בראשית. רב המנונא סבא אמר: אשכחן אתוון בהפוכא, בי"ת בקדמיתא ולבתר: ב' בקדמיתא היינו בראשית, ברא לבתר. אל"ף בקדמיתא ולבתר: אל"ף בקדמיתא היינו אלהים, את לבתר.
הזוהר מסב את תשומת לבנו להערה מופלאה, ארבעת המילים הראשונות שבהם נפתחת התורה הם: "בראשית ברא אלוהים את...". בשתי המילים הראשונות, האות הראשונה היא ב'. ואילו בשתי המילים האחרונות, האות הראשונה היא א'. סדר האותיות הוא הפוך.
מסביר הזוהר: אלא כד בעא קודשא בריך הוא למעבד עלמא כל אתוון הוו סתימין ותרין אלפין שנין עד דלא ברא עלמא הוה מסתכל קודשא בריך הוא ואשתעשע בהו.
כאשר ברא הקב"ה את העולם, הוא ברא אותו באותיות התורה. כך אומר המדרש (בראשית רבה): "'ואהיה אצלו אמון, ואהיה שעשועים יום יום' (משלי, ח, ל). התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין[=ארמון], אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות [=תרשימים ושרטוטים] יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשים, כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם". על דרך משל, כאשר קבלן בונה בניין הוא שוכר ארכיטקט שיכין עבורו תוכנית לבנייה. כך התורה היא המפה הארכיטקטונית שעל פיה ה' ברא את העולם.
הגמרא אומרת (שבת פ"ח, ב) שהתורה הייתה קיימת לפני בריאת העולם תתקע"ד[=974] דורות. ובכן, המדרש הזה מבוסס על הפסוק האומר שהתורה ניתנה לאחר אלף דורות: זִכְרוּ לְעוֹלָם, בְּרִיתוֹ, דָּבָר צִוָּה, לְאֶלֶף דּוֹר (דבה"י א, טז, טו). לפי זה, הרי רק 26 דורות חלפו מבריאת העולם עד למתן תורה. שכן כאמור במשנה (אבות, פ"ה, ב) עשרה דורות חלפו מאדם הראשון עד נוח. עשרה דורות נוספים חלפו מנוח עד אברהם. אבות האומה הם שלושה דורות, אברהם יצחק ויעקב. וממנו לוי, ואחריו קהת, ואחריו עמרם אביו של משה. סך הכול, 26 דורות מבריאת העולם. א"כ היתרה של תתקע"ד [= 974] דורות להשלים לאלף דור, היא לפני בריאת העולם. ואלו הדורות שעלו במחשבה להבראות ונמחו מן העולם (רש"י, שם. ילק"ש, קהלת פ"ו. וראה רבינו בחיי בראשית, א).
אותיות התורה
ממשיך הזוהר ומספר, כאשר עמד הקב"ה לברוא את העולם באו כל האותיות מהסוף להתחלה וביקשו שבהם יברא ה' את העולם.
האות ת' טענה: שמו וחותמו של הקב"ה הם אמת [האות הראשונה (א) והאמצעית (מ) והאחרונה (ת), בבחינת אני ראשון ואני אחרון (ישעיהו מ"ד, ו)] והאות ת' היא סוף חותמו של הקב"ה, ולכן ראוי שבי יברא ה' את העולם. משיב לה הקב"ה: האות ת' היא גם סופה של המילה מות. לדברי הגמרא (שבת נה, ע"ב) היא שמורה לצדיקים המקיימים את התורה מא' ועד ת', ונועדה להיפרע מהרשעים. כדברי הנביא (יחזקאל,ט, ד): וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים. שכן אם משמיטים את האות א' מהמילה אמת נשארה המילה מת. לכן לא ניתן לברוא בה את העולם.
האות ש' טענה: שמו של הקב"ה הוא ש-די. ולכן ראוי לברוא באות זו את העולם. משיב לה הקב"ה: שהאות ש' היא גם מהמילה שקר. האות ש' בפני עצמה היא אמנם טובה, אך האותיות הסמוכות לה ק' ו-ר', הופכות את המילה לשק"ר. מסביר הזוהר: כל שקר כדי שיתקיים חייב להכיל בתוכו יסוד אמיתי. לפיכך, האותיות ק"ר המסמלות את הצד השלילי, נוטלות לעצמן את האות ש' שהיא יסוד חיובי, וכך יוצרות לעצמן קיום, קש"ר. לכן לא ניתן לברוא בכל האותיות הללו את העולם.
האות צ' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן בי הצדיקים נחתמים ואני שמו של הקב"ה, ככתוב: כִּי-צַדִּיק ה' צְדָקוֹת אָהֵב. השיב לה הקב"ה: ראוי שהצדיק תהיה נסתרת, בבחינת צדיק נסתר ומקומה ראוי לה. ולכן לא ניתן להתחיל באות זו לברוא בה את העולם.
האות פ' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן הגאולה העתידה לבוא לעולם, היא מהמילה פדות. השיב לה הקב"ה: באות זו מתחילה גם המילה פשע. והם הפשעים הנסתרים, הדומים לנחש שלאחר שהוא מכיש הוא מביא את ראשו לתוך גופו. כך האות פ' ראשה כפוף לתוך גופה וידיה פרושות החוצה לחטוא. לכן לא ראוי לברוא בך את העולם.
האות ע' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן בי מתחילה המילהענווה. השיב לה הקב"ה באופן דומה: מהאות ע' באה גם המילה עוון. ולכן לא ראוי לברוא בך את העולם.
האותיות ס' ונ': חייבים להיות סמוכים אחד לשני ואי אפשר לשנות את מיקומם. האות סמך תומכת באות נון. כדברי הפסוק (תהלים,קמה,יד) : סוֹמֵךְ ה' לְכָל-הַנֹּפְלִים.
האותיות מ' ל' כ': אף הם חייבים להיות במקומם , כי העולם צריך מלךולא ניתן לברוא בהם את העולם. באותה שעה שהתדיינה האות מ', באה האות כ' מלפני כסא הכבוד ודרשה שבה ייברא העולם. החזיר אותה הקב"ה למקומה, שכן מאות זו באים המילים כליה. וכלה ונחרצה.
האות י' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן בי היא התחלת השם המפורש שם הוי"ה. השיב לה הקב"ה: די לך האות י', שאת חקוקה ורשומה בי, לא ראוי שתיעקרי משמי .
האות ט' טענה: בי ראוי לברוא את העולם שכן הקב"ה נקרא טוב וישר. השיב לה הקב"ה: הטוב שלך הוא סתום וגנוז בתוכך. כאמור: מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. ומכיוון שכך, אין לטוב זה חלק בעולם הזה שעומד להיברא אלא לעולם הבא. בנוסף לכך האות ח' היא לנגדך וכשתתחברו יהיה חטא .
האות ז' טענה: בי ראוי לברוא את העולם , שכן בי שומרים בני ישראל את השבת, ככתוב (שמות, כ,ז): זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ. השיב לה הקב"ה: מהאות ז' גם מגיעים כלי זין וקרב. ולכן לא ראוי לברוא בך את העולם.
האותיות ו-ה' טענו שהם רשומים בשם ה' שם הוי"ה. משיב גם להם ה': די לכם שאתם רשומים בשמי, לא אברא בכם את העולם.
גומל דלים – על חשיבות האחדות וגמילות חסדים
ממשיך הזוהר: עאלת את ד' ואת ג' אמרו אוף הכי. אמר אוף לון: די לכון למהוי דא עם דא, דהא מסכנין לא יתבטלון מן עלמא, וצריכין לגמול עמהון טיבו. דל"ת איהו מסכנא, גימ"ל גמול לה טיבו. לא תתפרשון דא מן דא ודי לכון למיזן דא לדין.
פירוש: באו האותיות ג' וד' לפני רבונו של עולם ואף הם רצו שבהם יברא ה' את העולם ויפתח את פרשת הבריאה. השיב להם ה': האותיות ג' וד' עליכם להיות זה עם זה, שהרי לא יחדל אביון מקרב הארץ. ויש לגמול עימהם חסד. האות דלת היא מלשון דלות, והאות גימל היא מלשון גמילות חסדים. על הגביר העשיר, לתת צדקה ולגמול חסד עם העני הדל. אל תיפרדו זה מזה. די לכם להזין זה את חברו.
אומר המדרש (תנחומא, משפטים ט) דוד תמה מדוע ה' נותן לעשיר כסף רב ולעני אינו נותן מאומה. והוא פנה לה' בבקשה לחלק באופן שוויוני את הסכום שיש לעשיר ולתת אותו גם לעניים. וזהו פירוש הפסוק (תהלים סא, ח): יֵשֵׁב עוֹלָם, לִפְנֵי אֱלֹהִים; תיישב את העולם בשווה. משיב לו ה': חֶסֶד וֶאֱמֶת, מַן יִנְצְרֻהוּ? אם לא יהיו עשירים ועניים, מי יעשה חסד ואמת? אם כולם היו שווים ברכושם, לא הייתה אחווה, וגמילות חסדים בעולם. כל אחד היה סוגר את דלת ביתו, ואין יוצא ואין בא.
ובאופן דומה שמעתי פירוש על הברכה: "בורא נפשות רבות וחסרונן". שלכל אדם ואדם יש מחסור כלשהו. מה הסיבה לכך? מדוע ה' לא ברא את בריותיו ללא מחסור? והתשובה, כדי שלא יהיה פירוד בין האנשים, שכל אחד ייעזר בחברו כדי להשלים מחסורו.
לעיתים כדי לעורר את הקהל הייתי מצטט בפניהם שורה מפתגם עממי גרוזיני: "פרוס לי לחם מקמח תירס ואתן לך חתיכת גבינה". בזמן צרה, אנשים מגלים את החשיבות של האחווה. זכורני כילד בן שש-שבע, השנים היו ימי מלחמת העולם השנייה. אנשים היו נתונים בחרפת רעב. אחד המשפטים שנחרתו בזיכרוני שההורים היו אומרים לילדיהם: "בני, הרבה לחם ומעט גבינה". כדי שנוכל לשבוע היינו צריכים לאכול בעיקר לחם ולמרוח מעט גבינה בשביל הטעם. היום יש שפע ולכן יכולים להגיד: פחות לחם, יותר ירקות... אבל אז, מי שהיה לו לחם, לא היתה לו גבינה. ולהיפך, מי שהייתה לו גבינה לא היה לו לחם. בגלל המצוקה, האנשים היו צריכים להתחלק במה שהיה להם כדי לשרוד. הדלות איחדה את האנשים.
בהלצה אומר, שהשורה הזאת בפתגם הזה דרושה תיקון. היא לא נובעת ממידת אופי נאצלת. הדובר בשיר קודם כל דורש מחברו פרוס לי לחם תירס, ורק אחר כך מציע את הגבינה שלו. זה כמו אורח המוזמן לחתונה ועל המעטפה שבה הוא נותן את הצ'ק, או על משלוח המנות, הוא כותב: אל תשכח לתת לי בתמורה באירועים שלי .. אם נותנים צריך לתת בלב שלם. כל אחד כמתנת ידו כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך.
את האחווה מגלים דווקא במקומות הקשים והכואבים ביותר, בבתי הכלא, בבתי החולים. שם כולם מזדהים עם הסבל. כאשר אנו בצרה אנו מתאחדים. ב"דרשת דניאל" אני נוהג לדרוש, מתי בהיסטוריה התגלתה האחדות הגדולה ביותר? הווה אומר, בנוח בזמן המבול. כל החיות, חיות טורפות וחיות בית, ויחד איתם בני האדם, כולם הסתדרו, בדחילו ורחימו, בתיבה אחת במשך שנה שלמה! מה הסיבה לכך? הם התאחדו מול הסכנה שבחוץ.
כולכם זוכרים בזמן מלחמת המפרץ, כשהצטופפנו חמישה-שישה נפשות בחדר האטום, כולם הסתדרו בחדר אחד. בגלל הפחד כולם גוננו האחד על חברו. ואל יהי הדבר קל בעינכם, במצב רגיל ללילה אחד, אפילו שני אנשים בסוויטה בבית מלון לא מסתדרים יחד.
החכמה היא, לגלות את האחדות גם כאשר חולפת הצרה. כשאנו יוצאים בריאים מבית החולים, בזמן שטוב לנו, האם אז אנו זוכרים את ראובן או את שמעון? כשאנו יוצאים לעולם בחוץ, האם אז אנחנו נותנים מקום אחד לשני?
שותפות הגורל היהודית והאחדות למול הסכנות באו לידי ביטוי בגלות. אך הדבר התפוגג כאשר הגענו לארץ. ולדאבון הלב, אדם לאדם זאב, חבר לחבר, אח לאח, רב לרב. כאשר מישהו מרגיש שהוא עלה ברמת החיים, הוא לא צריך עזרה. אם יש לי טלפון, כסא, או שולחן, אני לא צריך לדפוק על דלת השכן ולהשאיל ממנו. בחברה כמו שלנו, המרוץ וההצלחה הכלכלית יוצרים ריחוק וניכור בין האנשים בקהילה.
שואלים: מתי נזכה ותהיה שוב אחדות נוספת? הווה אומר, בימות המשיח. הנביא אומר (ישעיהו, יא, ו): וְגָר זְאֵב עִם-כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם-גְּדִי יִרְבָּץ; וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. ואומר (שם, יג): וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם, וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ: אֶפְרַיִם לֹא-יְקַנֵּא אֶת-יְהוּדָה, וִיהוּדָה לֹא-יָצֹר אֶת-אֶפְרָיִם. אך האחדות שתהיה אז, תהיה שונה מהאחדות ששררה בזמן המבול. בזמן המבול האחדות נבעה כתוצאה מהסכנה, ובימות המשיח האחדות תהיה למרות השפע הגדול שיהיה אז. שהרי הנביא מנבא (זכריה, ג, י): בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת, תִּקְרְאוּ, אִישׁ לְרֵעֵהוּ--אֶל-תַּחַת גֶּפֶן, וְאֶל-תַּחַת תְּאֵנָה. יהיו חיים ללא פחד, כל איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ולמרות זאת יקראו איש לאחיו.
המבחן שלנו הוא, שנדע להביא את האחדות וגמילות החסדים אל חיינו, ולא ניפרד זה מזה, גם כאשר מצבנו טוב. בזה נהיה לאנשים טובים.
א' ב' –אחדות וברכה
ממשיך הזוהר: אעאלת את ב', אמרה ליה: רבון עלמא, ניחא קמך למברי בי עלמא, דבי מברכאן לך לעילא ותתא. אמר לה קודשא בריך הוא: הא ודאי בך אברי עלמא ואת תהא שירותא למברי עלמא.
פירוש: באה לפני ה' האות ב' ואמרה לו: ריבונו של עולם, האם נוח ורצוי לפניך לברוא בי את העולם? שהרי אני מלשון ברכה ובי מברכים אותך עליונים ותחתונים. משיב לה הקב"ה: ודאי שאברא בך את העולם ואת תהיי האות הראשונה בבריאת העולם: בראשית ברא.
מוסיף הזוהר ומספר: קיימא את א' לא עאלת. אמר לה קודשא בריך הוא: אל"ף אל"ף למה לית אנת עאלת קמאי כשאר כל אתוון? אמרה קמיה רבון עלמא: בגין דחמינא כל אתוון נפקו מן קמך בלא תועלתא מה אנא אעביד תמן? ותו, דהא יהיבתא לאת בי"ת נבזבזא רברבא דא ולא יאות למלכא עלאה לאעברא נבזבזא דיהב לעבדו ולמיהב לאחרא.
פירוש: עמדה האות א' ולא נכנסה לפני ה'. שאל אותה ה': מדוע אין את נכנסת לפניי כשאר כל האותיות. השיבה לו: מכיון שראיתי שכל האותיות נכנסות וחוזרות ריקם ללא תועלת, אם כן למה אכנס לשם?
שואל אותה הקב"ה: הרי האות ב' נכנסה וזכתה לתועלת שבה ייברא העולם? משיבה האות א' תשובה נוספת: לאחר שראיתי שהובטחה לאות ב' הזכות שבה ייברא העולם, לא דחקתי את עצמי להיכנס, שכן לא היה ראוי למלך שהבטיח לתת מתנה גדולה לעבדו לחזור בו מהבטחתו ולהעבירה לאחר.
לפי דרכנו נלמד לקח, על חשיבות הנאמנות. כדברי הפסוק (דברים כג, כד): מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ, תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לה' אֱלֹ-הֶיךָ, נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ. וחז"ל אמרו: וְהִין צֶדֶק (דברים יט, לו)– לומר לך שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק (ב"מ, מט, ע"א), כאשר אומרים כן או לא - יש לקיים את הדברים ולעמוד מאחריהם. להבטחה של אדם צריך להיות ערך. הצלחה של מישהו אחר היא לא על חשבון ההצלחה שלך. לא צריך עבור הצלחתך האישית להפר את כללי ההתנהגות הנאותה שבין האנשים. אם תהיה ראוי, יגיע גם תורך – כל זאת אנו למדים מהאות א'.
מוסיף הזוהר: אמר לה קודשא בריך הוא: אל"ף אל"ף, אף על גב דאת בי"ת בה אברי עלמא, את תהא ריש לכל אתוון, לית בי יחודא אלא בך, בך ישרון כל חושבנין וכל עובדי דעלמא, וכל יחודא לא הוי אלא באת אל"ף.
ה' בחן את האות א' ומצא שהיא ראויה. ולכן אמר לה: למרות שבך לא ייברא העולם, גם עבורך יש לי זכות שמורה. את תהיי הראש של כל האותיות, כל החשבונות יתחילו בך, ולא יהיה הייחוד שלי אלא באות א'. כאמור (דברים, ו, ד): שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹ-הֵינוּ, ה' אֶחָד. וכל ייחוד ואחדות אינם אלא באות א'.
כלי מחזיק ברכה
לסיום, אברך את כל שומעי הדרשה: יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שתשכון בתוכנו אחדות ויסורו מלבנו קנאה שנאה ותחרות, כפי שלמדנו מהאות א'.
כאשר אנו מבקשים ומתפללים לה' איננו מתפללים בלשון יחיד. אנשי כנסת הגדולה קבעו את התפילה בלשון רבים: חננו, רפאנו, ברכנו. האדם צריך להעמיד את חברו לפניו. שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (ב"ק, צב, ע"א).
ואז נזכה שה' ישפיע לנו שפע ברכה שבאות ב'.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן.