דרשה לפורים ומגילת אסתר
דרשה לפורים ומגילת אסתר
"אמר רבי לוי: ארורים הם הרשעים שמעמיקים עצות על עם ישראל, וכל אחד ואחד אומר עצתי יפה מעצתו" (אסתר רבה פ"ז). ממשיך המדרש ואומר, חמשה מיני רשעים היו שהתנכלו לעם ישראל וכל אחד מהם ניסה לשכלל את עצתו של קודמו כדי לאבד את העם:
קין - ראשון הרשעים בהיסטוריה היה קין בנו של אדם הראשון. קין - מלשון קניין, היה עובד אדמה ומחובר לחומר ;ואילו הבל - מלשון רוח, היה קרוב לרוחניות, ולכן ה' שעה למנחתו. בראות זאת קין הוא הרג את הבל אחיו. אך ה' נתן לאדם הראשון בן אחר שנקרא שמו שת. כאמור: כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר- תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן (בראשית ד, כה). שת היה במקומו של הבל וצדיק כמותו. וכך עצתו של קין לא צלחה.
עשו - עשו הרשע חשב בלבו שהתכנית של הבל לא הייתה נכונה, כיון שהוא הרג את הבל עוד בחיי אביו, והותיר לו אפשרות להביא לעולם צאצאים נוספים. לכן תכנן שיטה אחרת: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי (בראשית, כז, מא). ראה זאת ה' והפר את עצתו, עוצו עצה ותופר. עוד לפני שיצחק אבינו הלך לעולמו, ה' הרבה את זרעו של יעקב אבינו. הייתה מיטתו שלמה ויצאו ממנו שנים עשר השבטים.
פרעה - פרעה הרשע אמר: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ (שמות,א, י). המדיניות של עשו וקין לא הוכיחה את עצמה. לכן לא אמתין לא לאבות ולא לבנים עד שיתרבו, אגדע אותם בעודם באבם. כבר בצאתם מבטן אמותיהם אצווה את המיילדות: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתו (שם, טז)ֹ. פרעה חשב שרק את הבנים יש צורך להרוג ואילו את הבנות יוכל למשוך לדרכו הרעה. הוא רצה להרוג את הבנים בגוף ואת הבנות ברוח. וכך מצינו בשיחותיו של הרבי מליובאוויטש (לקו"ש א, עמ' 111) בפירוש הפסוק וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן (שם, כא): שגם הוראה זו הייתה חלק מהגזירה, שכן כוונתו הייתה להחיות ולחנך את הבנות כמצריות, ולגרום להתבוללות. גם כאן ה' שיבר את כוונותיו והפר את עצתו, ובנות ישראל מרים ויוכבד החיו את הילדים.
המן הרשע
המן - הרשע הרביעי הוא המן הרשע. הוא חשב בלבו, אני אשנה את המדיניות של כל קודמי. כולם טעו שכן הותירו בחיים אב, בן או בת. אני לעומתם, אהרוג את כולם. אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד (אסתר ג, יג) . גם כאן, ה' ביטל את מחשבתו הרעה. וכך כתוב: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן (אסתר ג, ז). לפי כללי הדקדוק היה צריך לומר "מלפני המן", כי הוא שהפיל את הפור. אך הפור נפל "לפני המן" - לפניו וכנגדו. כלומר, התהפך הגורל ובאה רעתו בפניו. ומני אז: פורים לנו (מתוך זמר ליום הפורים). היום הזה, יום הפורים, נשאר לעם ישראל היסטורית כיום טוב.
אומרים בבדיחות: מדוע המן תכנן רק יום אחד בלבד לנעוץ בו את שיניו בבני ישראל. למה לא נתן לשונאי ישראל כמה ימים לעשות כזממם, להשמיד להרוג ולאבד. ומשיבים, המן פיקח היה. הוא חשש שמא ייכשל במזימתו. ולכן חשש שימים אלו ייהפכו לימים טובים, כמו שבעת ימי פסח וסוכות, או שמונת ימי חנוכה. כדי למנוע זאת הוא תכנן כך שגם אם ייכשל, עם ישראל לא יוכל לחגוג יותר מיום אחד...
על ה' ועל משיחו
מלכות אדום - סוג הרשע החמישי הוא מלכות אדום ודומיה. וכך יאמרו: כל קודמינו טעו שכן לא נלחמו במקור הכוח של עם ישראל. אנו נלחם ברועה ובפטרון של עם ישראל, בקב"ה כביכול. שכן כאשר נלחמים ברועה, הצאן יתפזרו לכל עבר. מלחמה זו בה' היא הכפירה. כדברי הפסוק: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱ-לֹהִים (תהלים יד, א). כשלא תהיה בקרב עם ישראל אמונה, תאבד האומה מאליה. הרבי הזכיר פעמים רבות בשיחותיו: מהו שאומרים בתפילת "על הנסים": "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כוונתם של היוונים הייתה, ילמדו היהודים תורה אך לא תורתך. בשעה שלא תהיה התורה תורת ה' – תאבד זהותה היהודית של האומה, ולכן נקראו ההולכים בדרכה של תרבות יוון - מתיוונים.
זהו שאמר דוד בתהילים (ב,א): לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם; האומות יתייצבו להלחם בה' ובאמונתו של העם היהודי. וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ-רִיק. גם בתוכנו פנימה, חלקים מהציבור אומרים לבני התורה: אולי האמונה ריקה היא מתוכן. רִי"ק, ראשי תיבות: 310 - היכן הם ש"י עולמות, שכר ועונש, שמא רק העולם הזה קיים?
יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד, עַל ה' וְעַל-מְשִׁיחו. המאבק הוא על האמונה בה' ועל האמונה במשיח. כשהגאולה מתעכבת אומרים הם: נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ, ננתק את קשרי התפילין. וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ, נשליך את ארבעת המינים, ענף עץ עבות וערבי נחל (מדרש תהלים, שם). רוצים הם לנתק את המסורת שנשמרה מאב לבן וששמרה על עם ישראל. ולפרום את העבותות שקשרו אותנו אל הזהות היהודית.
יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה', יִלְעַג-לָמוֹ. כאשר נלחמים בה', מלך מלכי המלכים הקב"ה מבטיח: וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן, הַר-קָדְשִׁי. ה' יביא את מלך המשיח לציון עיר הקודש. כאמור: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן – מושיעים לשון רבים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. או לפי הסבר אחר, אליהו הנביא מבשר הגאולה והמשיח. משיח וגם אליה בוא יבואו ברינה (מתוך פיוט לשמחת תורה) - לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; הוא עשיו הוא אדום הוא עמלק. וְהָיְתָה לַה', הַמְּלוּכָה (עובדיה א, כא).
תחילתם שלווה
מוצאים אנו בסיפור המגילה, שמאז שנכתבו המגילות הראשונות הקוראות להשמדת היהודים עד שהם נתבטלו ונשלחו המגילות השניות המתירות ליהודים לעמוד על נפשם - חלפו 70 ימים. שכן האגרות הראשונות נכתבו כעדות הפסוק: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ (אסתר ג, יב) כלומר בי"ג בניסן, ואילו האגרות השניות נכתבו בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ (שם ח, ט), כעבור שבעים ימים בדיוק. נשאלת השאלה, מדוע ה' המתין זמן כה רב עד שהתבטלה הגזירה, הלא היו אלה ימי אבל ובכי לעם ישראל וימי ששון ושמחה לשונאי ישראל.
ומשיבים, על פי הכלל המנחה שאמרו חז"ל: "צדיקים תחילתן ייסורים וסופן שלוה, הרשעים תחילתן שלוה וסופן ייסורים" (בראשית רבה, סו). הצדיקים סובלים ייסורים בעולם הזה, כדי שיזכו לגמול מלא בעולם הבא. הרשעים החיים בשלוה בעולם הזה, זאת כדי שכבר בעוה"ז יקבלו שכר על מעשיהם הטובים וכך ייענשו על מעשיהם הרעים בעולם הבא. נמצינו למדים: הקב"ה גומל לאומות העולם על מעשיהם הטובים מיד בהתחלה, כדי שיוכל להיפרע מהן בסוף. ואילו לבני ישראל הוא מביא בתחילה ייסורים של אהבה המעוררים אותם לתשובה ומכפרים על חטאיהם כדי שבסוף יזכו לטובה שלימה.
במה זכו אומות העולם בשבעים ימים אלו של שמחה להם ובכי לבני ישראל? אומר המדרש (בראשית רבה ויחי) שימים אלו הם בזכות שבעים ימי האבל שעשו המצרים ליעקב אבינו בעת פטירתו.
איש יהודי
במה חטאו בני ישראל שהם היו ראויים לעונש זה? אומר המדרש (אסתר רבה שם): בעלילה גדולה בא המן על ישראל. המן הרשע ידע שהקב"ה שונא זימה, לכן ביקש שיערכו סעודה ומסיבה של פריצות שאליה הוזמנו היהודים. כאשר נודע הדבר למרדכי פנה אליהם ואמר: אל תלכו לסעודה. לא הוזמנתם לסעודה זו אלא כדי לתת פתחון פה למידת הדין. כשמונה עשר אלף יהודים לא שעו אל מחאתו של מרדכי ובכל זאת הלכו לסעודה.
על מרדכי נאמרה במגילה לשון ייחודית: אִישׁ יְהוּדִי (אסתר ה, ב). כל מהותו של מרדכי הייתה שהוא איש יהודי. יהדותו הייתה ניכרת עליו, הוא לא חשש בגינה ולא בוש בה בפני המלעיגים. חזותו העידה עליו כי איש יהודי הוא זה, כיון שהיה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין.
יתירה מזאת אומרת המגילה: אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. יש שהוא יהודי בבית אך לא בעיר. יש להיפך, יהודי בעיר אך לא בבית. מרדכי היה איש יהודי בביתו פנימה, ואיש יהודי בשושן הבירה. בכל מקום: בבית המדרש ובשער המלך, עם היהודים ועם אומות העולם.
את הירושה הזו, הרכוש הזה, מי ייתן ונזכה לרכוש כולנו. עלינו לקחת דוגמה ומופת ממרדכי הצדיק: בהיותנו בלוד או ברמלה, באשדוד או באשקלון. בגורדי השחקים של ניו-יורק, או בכל קצה באירופה - להיות איש יהודי.
אדם כשר בדור
ממשיך המדרש ואומר: בעקבות חטא זה "עמד השטן והשטין עליהם, ואמר לפני הקב"ה: רבש"ע, עד מתי תידבק באומה זו שהם מפרישים עצמם ממך? אבד אותם! אמר לו: ותורה מה תהא עליה? אמר לו: רבש"ע תסתפק בעליונים. אף הקב"ה השווה דעתו באותה שעה. אמר הקב"ה: למה לי אומה זו? מיד אמר הקב"ה הביאו לי אגרות ואכתוב עליהם כליה".
כלומר, הקב"ה קיבל את הקטרוג של השטן, וגזר כליה על עם ישראל ח"ו. כשראתה התורה כך, נתנה קולה בבכי והזעיקה את מלאכי השרת, השמש והכוכבים, שכן כולם לא נבראו אלא בשביל ישראל. עמד אליהו הנביא ופנה בבהלה לצדיקים ולנביאים ואמר להם: השמים והארץ ומלאכי השרת בוכים במר-נפש ומדוע אתם דוממים?
כאשר הגיעו אליהו ואבות העולם למשה רבנו, שאל אותם: האם יש אדם כשר בדור? אמרו לו: יש אדם אחד ששמו מרדכי. אמר להם משה: הודיעו לו שיעמוד הוא משם ואנחנו מכאן בתפילה ובתחנונים כדי לבטל את הגזירה.
שואלים, האם לא היו צדיקים אחרים בדור: הרי היו ביניהם נביאים (חגי, זכריה ומלאכי),אנשי כנסת הגדולה, עזרא הסופר, נחמיה, זרובבל, יהושע כהן גדול ועוד רבים. מדוע כאשר שאל משה רבנו האם יש אדם כשר בדור נתנו לו דווקא את שמו של מרדכי?
ומשיבים, משה רבנו - שכשמו כן היה הרב ומורה הדרך של העם – שאל: האם יש מורה לדור. כדי שאוכל להיעזר בתפילה לה' זקוק אני לזכותו של אדם המכשיר ומחנך את הדור הצעיר בדרך היהדות, התורה והמצווה. לא די במורה המלמד תורה בבחינת: "גמרא גמור זמורתא תהא" (תלמוד בבלי שבת קו, ע"ב) - כלומר דקלום בלבד, בלי להבין וליישם. יש צורך במורה המחנך את התלמידים באופן מלא, בפיך ובלבבך לעשותו. במידה ויש אדם כזה, זכות זו של החינוך הכשר של הדור תעמוד לו להגן עליהם מכליה.
ועל זה ענו לו: יש אדם כשר בדור, והוא מרדכי הצדיק. ואכן המדרש מאמת זאת בסיום דבריו: "מה עשה מרדכי? קבץ כל תינוקות של בית רבן ... והיו צועקים ובוכים ועוסקים בתורה עד שעלתה שוועתם למרום, ושמע הקב"ה .. ואמר מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים? עמד משה רבנו לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע, לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך" (אסת"ר, ספ"ח).
את מי הושיב מרדכי לתפילה: האם רק את הזקנים ואת בעלי המשפחה? הוא הושיב דווקא את הילדים. הקולות הללו של מי היו? של תינוקות של בית רבן, הבל שאין בו חטא. בזכות חינוך דור הבנים נתבטלה הגזירה. מה גדול החינוך, ומה גדולה הזכות של מלמדי תינוקות של בית רבן.
טיט ודם
ממשיך המדרש ומספר: "אמרו לו למשה רבנו: רועה נאמן, כבר נכתבו אגרות של כליה על צאנך וכבר היא חתומה. מיד אמר להם משה לאבות העולם: אם בטיט היא חתומה - רחמים נשמעים, ואם בדם היא חתומה- מה שהיה היה".
כלומר, אם איגרת הכליה על ישראל נחתמה בטיט - ניתן לבטל את רוע הגזירה, אך אם האיגרת נחתמה בדם - את הנעשה אין להשיב.
יש להבין את כוונת המדרש: מה ההבדל בין חותמת בטיט ובין חותמת בדם?
האדם הריהו מורכב מגוף ונפש. חותמת הטיט - שהיא חימר - מסמלת את הכניעה לתאוות הגוף והחומר. חותמת הדם - הוא הנפש - מסמלת את הכניעה הנפשית והעמוקה יותר לחטא. זהו ההבדל בין "מומר לתיאבון" ל"מומר להכעיס".
על דרך משל, אדם הזולל וסובא למילוי תאוותו הגופנית, ניתן עדיין לחנך אותו לריסון עצמי ולתזונה נכונה. אך אדם שכבר הדם שלו הורעל, גם הרופאים יתייאשו מלמצוא מזור למחלתו. כך הוא הדבר גם ברוחניות, אם הסיבה לחטאו של האדם כי הוא אינו עומד בפני פיתויי היצר, עדיין פתוחה בפניו הדרך חזרה וביכולתו לשוב בתשובה. אך אדם המזדהה עם החטא באופן אידיאולוגי והוא כופר בעיקר, לא ניתן להחזירו למוטב.
יש ששואלים את הרב שאלות כי הם באמת אינם יודעים את התשובה, אנשים מסוג זה יש ללמד ולהשיב לשאלותיהם. ועליהם נאמר: עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּו ֹ(משלי כו, ה). אבל יש שאינם מבקשים מענה, הם באים מראש עם התשובות ומקשים את קושיותיהם רק כדי ליצור מהומה וסכסוך, כמחלוקת קורח וכל עדתו. ועליהם נאמר: אַל-תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ (משלי כו, ד). כיון שאותם אלה שהם "מורעלים" רוחנית, אין אף רב מחנך או משפיע שיכול לעזור להם (השווה שבת ל ע"ב).
זהו ששאל משה רבנו: מהי הסיבה שבני ישראל השתתפו בסעודתו של אותו רשע? מה היה אופי החטא?
אם זו הייתה חותמת של טיט - כלומר, אם הם הלכו לסעודה רק לתיאבון, במטרה ליהנות ממנעמי השלטון, ורק החומר הוא שמשך אותם - אזי ניתן לפורר את חותמת החימר. כלומר, לחזור בתשובה וכך לבטל את הגזירה.
אך אם זוהי חותמת של דם – כלומר, שחל אצלם מהפך פנימי והם שותפים לחטא ומזדהים עמו, והשתתפותם בסעודה הייתה להכעיס ובכוונה כנגד ה' ותורתו – הרי שלא ניתן למחוק את החטא שבגינו נגזרה הכליה, כיון שהוא מוטבע בדמם.
השיבו למשה רבנו, שהחותמת היא של טיט, כלומר שניתן לשוב בתשובה ולהתפלל לביטול רוע הגזירה. אמר להם משה: אם כך, תודיעו למרדכי. זהו שנאמר: וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה (אסתר ד, א). רוצה לומר: ידע מה שנעשה בשמים ממעל.
מה זה ועל מה זה
וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר; וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה. התאבל מרדכי והתפלל לה' לבטל את רוע הגזירה. כינס מרדכי את התינוקות של בית רבן ללימוד תורה ולתפילה. וקרא לעם לתקן את דרכיהם הרעים שהובילו לגזירה ולשוב בתשובה. אסתר שלחה למרדכי בגדים להסיר את שקו מעליו ולא קיבל מהמרירות והאבל. היא ביקשה לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה? (אסתר ד, ה). שאלת אסתר במשמעותה הפשוטה היא לדעת בגלל מה התנהגותו של מרדכי היא כך ועל מה הוא מתאבל, ואילו לפי הפירוש הנוסף של שאלתה, בתוך דבריה היה חבוי גם מסר של תקווה ועידוד למרדכי.
אומרת אסתר למרדכי: אדוני דודי, כאשר הקב"ה בשביעי של פסח קרע את ים סוף ובני ישראל עברו בתוכו ביבשה, והמצרים טבעו בים, רצו מלאכי השרת לומר שירה לפני ה'. פונה אליהם הקב"ה ואומר: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה"? (סנהדרין לט, ע"ב). מבחינתו של בורא העולם האדם לא נמדד לפי מוצאו, שכן כולם מעשי ידיו. ולכן אין מלאכי השרת יכולים לומר שירה בשעה שכזו.
אמנם גם בני ישראל שרו: אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות טו, א), וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם שִׁירוּ לַה' (שם, כו). אם כן מדוע ה' פסל דווקא את שירת המלאכים? ההבדל הוא, שבני ישראל שרו על הצלתם שהרי הם היו מעונים תחת ידי המצרים. כאמור: עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה (שם,ב). אך מלאכי השרת מה להם לשיר, האם גם הם עבדו בפרך במצרים? גם אם נגזר על המצרים את שנגזר, הרי יש להצטער על שהנבראים טובעים בים. ולכן נאמר: וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה (שמות יד, כ), בניגוד לאמור: וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר (ישעיה ו, ג), שזו שירתם של מלאכי השרת. ואכן באותו הלילה של שביעי של פסח לא נאמרה שירת המלאכים.
אסתר שהייתה נביאה, אחת משבע נביאות (מגילה יד, ע"ב) שלחה למרדכי: אל תחשוש, ראיתי שאמש המלאכים אמרו שירה לפני ה' כל הלילה. אם גזירת הכליה תתקיים, האם לפני הקב"ה תיאמר שירה, האם איננו חשובים לפחות כמצרים? בלשון חז"ל אומרים: לא תהא כוהנת כפונדקית? (משנה, יבמות טז, ו). הלא דברים קל וחומר: אם ביציאת מצרים כאשר טבעו המצרים בים לא ניתן אישור למלאכים לומר שירה, שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים, כל שכן אם נגזר להשמיד את כל היהודים שלא הייתה נאמרת שירת המלאכים.
וזהו מה שאמרה אסתר למרדכי: מה "זה" ועל מה "זה", מדוע המלאכים קראו "זה" אל "זה" ואמרו שירה? מכאן, שהגזירה עתידה להתבטל ולכן אמרו המלאכים שירה. הגזירה היא רק המעטפת החיצונית למשמעות ולמטרה הפנימית, שהקב"ה רוצה בתשובתנו, והיא נועדה להיות מנוף לחזרה בתשובה.
ממקום אחר
מרדכי עונה לאסתר: איננו צריכים להסתפק בכך, את שלנו עלינו לעשות ולפעול לביטולה של הגזירה. לא לחינם זכית למעמד זה כמלכה הקרובה אל אזנו של המלך, לכן עליך לגשת אליו ולהתחנן בפניו שיבטל את הגזירה שנגזרה על עמך.
אסתר משיבה לו: שהיא לא נקראה לבוא אל המלך זמן רב, ואם תיגש אליו ללא אישור, היא מסתכנת בחייה, אלא א"כ יגיש לה המלך את השרביט ובכך יסמל כי הוא מוחל לה.
עלינו להקדיש תשומת לב למענה ולחומרת התשובה של מרדכי: אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר. מה הפירוש מ"מקום אחר"? הכוונה היא לה', שהרבה שלוחים יש למקום. כאמור: כִּי, לֹא-יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ (תהלים צד, יד). וכן הוא אומר: הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (שם קכא, ד).
פירוש אחר: עלינו לשאוף שהישועה תבוא בזכות אדם כשר ולא ממקום אחר - מתחומו של האחר, ה"סיטרא אחרא". שהרי במידה וכך יהיה, האידיאה של אותם צעירים שנהנו מסעודתו של אותו רשע, תוכיח את עצמה. אבוי, אם רווח והצלה יבואו ממקום אחר, ממדיניות אחרת, בדרך אחרת, ע"י אנשים אחרים. ולא דרך דת ישראל ותורת משה, שהיא דרך התשובה והתענית.
וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; המן הוא מזרע אגג העמלקי. שהיה מוטל על משפחת אבותייך, שאול משבט בנימין, להשמיד אותו אך הוא חמל עליו. ובעטיו של חטא זה התגלגלה הצרה לעם ישראל. וכיון שירשת חוב פתוח זה של מחיית זרע עמלק, עלייך מוטל לפרוע אותו. אם לא תעשי כך, תאבדי את ההזדמנות לכפר ולתקן את חטאי בית אביך (ראה תרגום שני. אלשיך, שם). וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. כעת יש בידייך לפרוע את החוב. ואם לא עכשיו, מי יודע אם שנה הבאה בעת הזו עדיין תהיי מלכה.
כל השומע, רב או תלמיד, סוחר או איש-רוח, צעיר או זקן: דעו כי אנחנו נמצאים פה בעולם הזה לרגעים. לשון חז"ל על הפסוק (קהלת ט, י): "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשׂה" – "עשה תשובה עד שאתה בכוחך" (ילקוט שמעוני שם). הבה ונעשה את שאנו צריכים לעשות, כל עוד בידינו לעשות. שכן יגיע זמן שבו נרצה לעשות וכבר לא נוכל לעשות.
כאשר אבדתי – אבדתי
משיבה אסתר למרדכי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים, כל הכוח של העם היהודי הוא כשהם מכונסים, כשיש ביניהם אחדות. וְצוּמוּ ... שְׁלֹשֶׁת יָמִים. כל המורה לאחרים לעשות דבר-מה, עליו ליישם זאת בעצמו. ולכן גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן.
וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי - אָבָדְתִּי. את המסר המר הזה שלחה אסתר לומר למרדכי - אני את שלי אעשה במסירות נפש, ואתם מבחוץ עזרו לי והתפללו להצלחת שליחותי.
וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי – אָבָדְתִּי. מה פירוש הדבר? מדוע אסתר אומרת כי היא אבודה פעמיים? עלינו לזכור, שאסתר צדקת הייתה. היא הייתה נערה יתומה וללא פטרון. אך בידי ה' ובידי הדוד הטוב היא התחנכה בדרך הישרה לפי חוקי התורה. וזהו פירוש הכתוב: וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ (אסתר ב, כ). הרבה פעמים הצעירים שומעים למוריהם, רק כאשר הם נמצאים תחת חסותם. אך כאשר הם מקבלים עצמאות או דיפלומה, או כאשר הם מסיימים את התחייבויותיהם כלפי מיטיביהם - אומרים הם "שלום עלייך נפשי", ו"ברוך שפטרנו".
אך אסתר לא שינתה את ערכיה, בדיוק כפי שהייתה הולכת בדרך הטובה, בענווה ובצניעות בבית מרדכי, כך המשיכה גם כאשר הייתה מלכה בבית המלך אחשורוש. התרגום אומר: לכל שבעת משרתיה קראה אסתר בשמות ימות השבוע. וכששבת הייתה מגיעה, קראה למשרת ששמו שבתא, כדי שלא תשכח לקבל את השבת. זהו מוסר ולקח לכל שומע, שהזמן שחולף והתפקיד הבכיר אל להם לשנות את האדם לרעה.
למען האמת, אסתר התגלגלה ע"י הקב"ה מסובב הסיבות לבית המלך אחשורוש. ה' הוא שנתן בידי המן את החרב שבה הוא יהרג. מי שעוקב אחר סיפור המגילה מגלה, שממוכן הוא זה שהציע להרוג את ושתי, כל זאת כדי שתבוא אסתר במקומה ותגרום למפלתו.
לא היה זה מיוזמתה ובבחירתה של אסתר להגיע לבית המלך, אנוסה הייתה. היא החביאה את עצמה. הפסוק אומר: וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ (שם, ח) – בעל כורחה. וגם בהיותה שם, הייתה כמי שלא הייתה. בפסוק: וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה, יש טעמים עליונים, קדמא ואזלא. כלומר, כל נערה בהגיע תורה הקדימה והלכה, הזדרזה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (שם, יב). אך בפסוק: וּבְהַגִּיעַ תֹּר-אֶסְתֵּר (שם, טו) יש טעמים תחתונים חבויים ושקטים, שכן אסתר הצניעה את עצמה. "למה נקרא שמה אסתר? מפני שהייתה מסתרת את דברה" (מגילה יג ע"א).
אסתר היתומה האבודה מביתה ומבית אביה מופקדת היא בעל כורחה אצל המלך אחשורוש. אומרת אסתר: וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי - עד כה הייתי אבודה בבית אחשורוש מאונס. אָבַדְתִּי - האם עכשיו אבוא אליו מרצון? לא די שאני אבודה מאונס – עתה אהיה אבודה עוד יותר! (מגילה טו, א).
פירוש נוסף: וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי - לעולם הבא, שכן אני נשואה לערל. על כל פנים, לפחות העולם הזה נותר לי. אָבַדְתִּי – עכשיו איבדתי גם את העולם הזה, שכן כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ... אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית (שם, ד, יא).
תהילים
יחד עם ביאור המדרש, נוהג אני לצרף אליו בדרשה את פירוש מזמור כ"ב בתהילים. בני הקהילה שלנו - מי שעלה שיזכה ביישוב טוב בגוף וברוח, ואלו שנותרו בגולה שעוד יזכו לעלות בשמחה - חיבבו את אמירת התהילים. היו אומרים פרקי תהילים בהשכמה לפני תפילת שחרית ואחרי התפילה, לפני מנחה ובין מנחה למעריב, רב או מעט. את פרקי התהילים היינו אומרים בניגון מיוחד ובנעימה עריבה.
מסופר על הצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל שכאשר אסרו אותו השלטונות התקשו בני הקהילה בקיום מצוות פדיון שבויים. שאלו אותו: רבי, מה נוכל לעשות כדי לפדות אותך כי כל מאמצינו עולים בתוהו? השיב להם הצדיק: כנסו את התלמידים, תינוקות של בית רבן, בבית המדרש וקראו איתם תהילים בניגון, ובזכות ניגון זה ממעמקי הלב אוכל להיפדות ממאסרי. ואכן כך היה.
איילת השחר
לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר; כמה פירושים בדבר: יש אומרים שהוא שם של כלי שיר. ויש אומרים: שהכוונה לכנסת ישראל שהיא אילת אהבים ונאמר עליה: מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ-שָׁחַר (שיר השירים ז י'). (רש"י, שם).
במדרש נאמר, שמזמור זה אמרה אסתר המלכה בתפילתה, טרם גשתה אל המלך. נמשלה אסתר לאיילת השחר, כפי שהשחר אורו בוקע מתוך חשכת הלילה כאשר האפילה גוברת - כך אסתר המלכה האירה את חשכת הצרות, ובזכות מעשיה הושיעה את עם ישראל מגזירת המן.
אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. אסתר פונה לה' בתפילתה ושואלת: למה ה' עזב אותה, מדוע הוא מתרחק מלהושיע אותה ולא עונה לזעקתה. הגמרא אומרת, כשהייתה אסתר הולכת לבית המלך הייתה עוברת דרך בית עבודה זרה, ובאותה שעה הייתה מסתלקת ממנה רוח הקודש ולא ידעה שזה בגלל רוח הטומאה ששרתה במקום. אסתר חשבה שהסיבה לכך היא הליכתה אל המלך אחשורוש. לכן היא שאלה: א-לי, למה עזבתני? "שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון"? (מגילה טו, ע"ב).
תפילתם של צדיקים
אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה; וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי. אסתר אומרת לה': מדוע אני שבה ומתפללת אליך יומם ולילה אך איני נענית? הרי הקב"ה רוצה בתפילתם של צדיקים ומייסר אותם כדי שיתפללו אליו. מסיבה זו היו אבותינו ואמותינו עקרים, "מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים" (יבמות סד, ע"א). ורק לאחר שהתפללו היה ה' נעתר להם ומעניק להם צאצאים. אף אני כמותם מתפללת אליך ללא הפוגה , אך איני זוכה למענה.
על בסיס רעיון זה יש פירוש נאה בברייתא של פיטום הקטורת: "תניא רבי נתן אומר: כשהוא שוחק אומר הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים" (כריתות ו, ע"ב). כשהוא שוחק – כאשר הקב"ה שוחק את האדם ומביא עליו ייסורים, אומר: הדק היטב - סימן הוא לאדם שיש להדק היטב את המעשים ולפשפש בהם ולתקן את הדרוש תיקון. שכן הכלל הוא: "אין יסורים בלא עוון" (שבת נה, ע"א). היטב הדק – בתמיהה: הסבר זה היה טוב אם הייסורים היו רק מנת חלקם של הרשעים כדי שיחזרו ממעשיהם הרעים, אבל אנו רואים שגם לבעלי מעשים טובים יש ייסורים, צדיק ורע לו. ומשיבים: הסיבה לכך שגם לצדיקים באים ייסורים, מפני שהקול יפה לבשמים – בגלל שהקב"ה מצפה לקול תפילתם של הצדיקים. גם אסתר וגם מרדכי נמשלו לבשמים: הדסה היא אסתר, ומרדכי – כדברי הגמרא: "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב: מר דרור (שמות ל), ומתרגמינן: מירא דכיא" (חולין, קלט, ב).
אם ממלאים לאדם מיד את כל רצונותיו, אין לו צורך לבקש דבר. כמשל ההורים המשתעשעים עם הילד ומטמינים את המתנות שהילד רוצה בהם, מאהבתם לילד רוצים הם לדובב אותו שיביע את בקשתו לפניהם. כך הקב"ה מייסר את הצדיקים לשעה כדי שיתפללו אליו ואז ישעה לתפילתם. ואכן : בְּךָ, בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ; בָּטְחוּ, וַתְּפַלְּטֵמוֹ. אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ; בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ.
מבטן אמי א-לי אתה
ממשיכה אסתר ואומרת: וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ, אינני פונה אליך ה' אלוקי בגאווה ובגבהות לב, כי בלעדיך אין לי דבר ואינני נחשבת אלא כתולעת רומשת. גֹּל אֶל- ה' יְפַלְּטֵהוּ; יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ. יודעת אני שרק מי שמשליך יהבו על עזרתך הוא שיוושע, ורק אשר תרצה בו יינצל.
כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן. אתה הוא מוציאי מבטן אמי. בורא עולם הוא היחיד שיודע מה נעשה ברחם האם ודואג לכל צורכי העובר. לא העובר ולא הוריו יודעים מה נעשה עמו או מה יעלה בגורלו. וגם כאשר הוא יוצא לאוויר העולם, אתה הוא מַבְטִיחִי, עַל-שְׁדֵי אִמִּי. הקב"ה הוא שדואג שלאם יהיה מזון וחלב לספק לרך הנולד, שהוא ללא שיניים ונטול כל יכולת לדאוג לעצמו.
עָלֶיךָ, הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם; פונה אסתר לה' ואומרת: אתה היית בעזרתי עוד כשנוצרתי ברחם אמי ונותרתי יתומה ללא אב. מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵ-לִי אָתָּה. וכשיצאתי מבטן אמי, התייתמתי אף ממנה. ואתה א-לי, היחיד שנותרת למשען ולמגן עבורי. לכן אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי, אף עכשיו כִּי-צָרָה קְרוֹבָה: כִּי-אֵין עוֹזֵר.
יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ, כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי, מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, הריני שרויה בצום ובתענית להתפלל על צרת עמי ולבטל את רוע הגזירה וכבר אין בי כוח, לשוני יבשה ודבקה לפי. אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי; הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי. מהתשישות ומהרזון אני יכולה לספור את עצמותיי , ושונאי יכולים להביט בתוכי כמו ברנטגן.
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל-לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל. שונאינו מתחלקים בנו כאילו היינו רכוש עובר לסוחר. כדברי המן לאחשורוש: אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (אסתר ג). אומר המדרש: "אמר הקב"ה: כך אתם מוכרים שלי על שלי? שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה), וכתיב: לי הכסף והזהב (חגי ב)". (מדרש רבה תרומה, לג). בראותך את גזירת המן שהפיל עלינו פור הוא הגורל, וְאַתָּה ה', אַל-תִּרְחָק; אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. ה', כוחי ומגני היה קרוב לתפילתי ובוא מהר לעזרתנו.
וכשתושיענו אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי; בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ. נספר את נפלאות ה' ונקבע ימי שמחה והלל. ונלמד לדעת כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ. ה' אינו מתעלם מתפילת האדם גם אם דל הוא בידיעותיו ובמעשיו, אם רק יתפלל אליו מתוך הכנעה ובלב טהור.
עם נולד
אסתר מסיימת את דבריה ואומרת: יָבֹאוּ, וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ, לְעַם נוֹלָד, כִּי עָשָׂה. כלומר, לאחר שייענו תפילותינו, נספר את החסד שה' עשה לעם שנולד. כשאדם יוצא מהמצר אל המרחב הרי הוא כמו ילד שנולד. כך עם ישראל כאשר הוא יצא מן הצרה והתבטלה גזירתו של המן, גם הוא כאילו נולד מחדש.
אף אנו בני הקהילה הגרוזינית העולים החדשים שזה עתה הגענו לארץ ישראל הרינו כמו עם שנולד מחדש, כמו ילד שנולד אל העולם. מלבד ההשוואה המתבקשת, כיון שיצאנו עירומים אל העולם, שכן הגענו הנה ללא נכסים ורכוש, ואנו חיים עדיין על מזוודות. הרי שההשוואה היא אף מקיפה מכך:
העובר כאשר הוא נמצא ברחם האם, הוא סגור מכל עבריו ושרוי בחושך ובאפילה. פתאום הוא יוצא לאוויר העולם, אל האור והמרחב, ובכל זאת מיד בצאתו הוא בוכה בקול גדול. מה לך בוכה? הרי כולם מטפלים בך ודואגים לך, אתה נושם אויר חופשי ואינך סגור מכל עבר? אבל זה אופיו של הילד, קשה לו להסתגל מיד לשינוי הפתאומי שחל באורח חייו. רק ברבות הימים הוא יכיר בטובה שביציאתו לאוויר העולם.
אף אנו שומעים חלק מהעולים החדשים מתלוננים: למה עלינו הנה? האם זו הארץ שמשבחים אותה? מלבד התנאים הקשים שתיארנו, הרי זה גם חלק מאופי ההתנהגות הטבעי של ילד שנולד. יצאנו אל העולם החופשי, הפה שלנו אינו חסום יותר מחשש ממשטר הק.ג.ב., הגענו לארץ ישראל, ובכל זאת אנו בוכים. אבל אל לנו ליפול ברוחנו, אלו חלק מקשיי ההסתגלות וחבלי הקליטה של הקהילה שזה עתה באה לארץ הקודש. בעזרת השם, ברבות השנים נכיר בחסדו של הבורא עמנו.
מי ייתן שכשם שזכתה אסתר להאיר את חשכת הימים ההם, וכשם שזכינו אנו להגיע לארץ ישראל, כן נזכה לגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.
"אמר רבי לוי: ארורים הם הרשעים שמעמיקים עצות על עם ישראל, וכל אחד ואחד אומר עצתי יפה מעצתו" (אסתר רבה פ"ז). ממשיך המדרש ואומר, חמשה מיני רשעים היו שהתנכלו לעם ישראל וכל אחד מהם ניסה לשכלל את עצתו של קודמו כדי לאבד את העם:
קין - ראשון הרשעים בהיסטוריה היה קין בנו של אדם הראשון. קין - מלשון קניין, היה עובד אדמה ומחובר לחומר ;ואילו הבל - מלשון רוח, היה קרוב לרוחניות, ולכן ה' שעה למנחתו. בראות זאת קין הוא הרג את הבל אחיו. אך ה' נתן לאדם הראשון בן אחר שנקרא שמו שת. כאמור: כִּי שָׁת-לִי אֱלֹהִים, זֶרַע אַחֵר- תַּחַת הֶבֶל, כִּי הֲרָגוֹ קָיִן (בראשית ד, כה). שת היה במקומו של הבל וצדיק כמותו. וכך עצתו של קין לא צלחה.
עשו - עשו הרשע חשב בלבו שהתכנית של הבל לא הייתה נכונה, כיון שהוא הרג את הבל עוד בחיי אביו, והותיר לו אפשרות להביא לעולם צאצאים נוספים. לכן תכנן שיטה אחרת: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ, יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי, וְאַהַרְגָה אֶת-יַעֲקֹב אָחִי (בראשית, כז, מא). ראה זאת ה' והפר את עצתו, עוצו עצה ותופר. עוד לפני שיצחק אבינו הלך לעולמו, ה' הרבה את זרעו של יעקב אבינו. הייתה מיטתו שלמה ויצאו ממנו שנים עשר השבטים.
פרעה - פרעה הרשע אמר: הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ (שמות,א, י). המדיניות של עשו וקין לא הוכיחה את עצמה. לכן לא אמתין לא לאבות ולא לבנים עד שיתרבו, אגדע אותם בעודם באבם. כבר בצאתם מבטן אמותיהם אצווה את המיילדות: אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתו (שם, טז)ֹ. פרעה חשב שרק את הבנים יש צורך להרוג ואילו את הבנות יוכל למשוך לדרכו הרעה. הוא רצה להרוג את הבנים בגוף ואת הבנות ברוח. וכך מצינו בשיחותיו של הרבי מליובאוויטש (לקו"ש א, עמ' 111) בפירוש הפסוק וְכָל-הַבַּת, תְּחַיּוּן (שם, כא): שגם הוראה זו הייתה חלק מהגזירה, שכן כוונתו הייתה להחיות ולחנך את הבנות כמצריות, ולגרום להתבוללות. גם כאן ה' שיבר את כוונותיו והפר את עצתו, ובנות ישראל מרים ויוכבד החיו את הילדים.
המן הרשע
המן - הרשע הרביעי הוא המן הרשע. הוא חשב בלבו, אני אשנה את המדיניות של כל קודמי. כולם טעו שכן הותירו בחיים אב, בן או בת. אני לעומתם, אהרוג את כולם. אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד-זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד (אסתר ג, יג) . גם כאן, ה' ביטל את מחשבתו הרעה. וכך כתוב: הִפִּיל פּוּר הוּא הַגּוֹרָל לִפְנֵי הָמָן (אסתר ג, ז). לפי כללי הדקדוק היה צריך לומר "מלפני המן", כי הוא שהפיל את הפור. אך הפור נפל "לפני המן" - לפניו וכנגדו. כלומר, התהפך הגורל ובאה רעתו בפניו. ומני אז: פורים לנו (מתוך זמר ליום הפורים). היום הזה, יום הפורים, נשאר לעם ישראל היסטורית כיום טוב.
אומרים בבדיחות: מדוע המן תכנן רק יום אחד בלבד לנעוץ בו את שיניו בבני ישראל. למה לא נתן לשונאי ישראל כמה ימים לעשות כזממם, להשמיד להרוג ולאבד. ומשיבים, המן פיקח היה. הוא חשש שמא ייכשל במזימתו. ולכן חשש שימים אלו ייהפכו לימים טובים, כמו שבעת ימי פסח וסוכות, או שמונת ימי חנוכה. כדי למנוע זאת הוא תכנן כך שגם אם ייכשל, עם ישראל לא יוכל לחגוג יותר מיום אחד...
על ה' ועל משיחו
מלכות אדום - סוג הרשע החמישי הוא מלכות אדום ודומיה. וכך יאמרו: כל קודמינו טעו שכן לא נלחמו במקור הכוח של עם ישראל. אנו נלחם ברועה ובפטרון של עם ישראל, בקב"ה כביכול. שכן כאשר נלחמים ברועה, הצאן יתפזרו לכל עבר. מלחמה זו בה' היא הכפירה. כדברי הפסוק: אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ, אֵין אֱ-לֹהִים (תהלים יד, א). כשלא תהיה בקרב עם ישראל אמונה, תאבד האומה מאליה. הרבי הזכיר פעמים רבות בשיחותיו: מהו שאומרים בתפילת "על הנסים": "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כוונתם של היוונים הייתה, ילמדו היהודים תורה אך לא תורתך. בשעה שלא תהיה התורה תורת ה' – תאבד זהותה היהודית של האומה, ולכן נקראו ההולכים בדרכה של תרבות יוון - מתיוונים.
זהו שאמר דוד בתהילים (ב,א): לָמָּה, רָגְשׁוּ גוֹיִם; האומות יתייצבו להלחם בה' ובאמונתו של העם היהודי. וּלְאֻמִּים, יֶהְגּוּ-רִיק. גם בתוכנו פנימה, חלקים מהציבור אומרים לבני התורה: אולי האמונה ריקה היא מתוכן. רִי"ק, ראשי תיבות: 310 - היכן הם ש"י עולמות, שכר ועונש, שמא רק העולם הזה קיים?
יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד, עַל ה' וְעַל-מְשִׁיחו. המאבק הוא על האמונה בה' ועל האמונה במשיח. כשהגאולה מתעכבת אומרים הם: נְנַתְּקָה אֶת-מוֹסְרוֹתֵימוֹ, ננתק את קשרי התפילין. וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבֹתֵימוֹ, נשליך את ארבעת המינים, ענף עץ עבות וערבי נחל (מדרש תהלים, שם). רוצים הם לנתק את המסורת שנשמרה מאב לבן וששמרה על עם ישראל. ולפרום את העבותות שקשרו אותנו אל הזהות היהודית.
יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק ה', יִלְעַג-לָמוֹ. כאשר נלחמים בה', מלך מלכי המלכים הקב"ה מבטיח: וַאֲנִי, נָסַכְתִּי מַלְכִּי עַל-צִיּוֹן, הַר-קָדְשִׁי. ה' יביא את מלך המשיח לציון עיר הקודש. כאמור: וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן – מושיעים לשון רבים: משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. או לפי הסבר אחר, אליהו הנביא מבשר הגאולה והמשיח. משיח וגם אליה בוא יבואו ברינה (מתוך פיוט לשמחת תורה) - לִשְׁפֹּט אֶת-הַר עֵשָׂו; הוא עשיו הוא אדום הוא עמלק. וְהָיְתָה לַה', הַמְּלוּכָה (עובדיה א, כא).
תחילתם שלווה
מוצאים אנו בסיפור המגילה, שמאז שנכתבו המגילות הראשונות הקוראות להשמדת היהודים עד שהם נתבטלו ונשלחו המגילות השניות המתירות ליהודים לעמוד על נפשם - חלפו 70 ימים. שכן האגרות הראשונות נכתבו כעדות הפסוק: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ (אסתר ג, יב) כלומר בי"ג בניסן, ואילו האגרות השניות נכתבו בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא-חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ (שם ח, ט), כעבור שבעים ימים בדיוק. נשאלת השאלה, מדוע ה' המתין זמן כה רב עד שהתבטלה הגזירה, הלא היו אלה ימי אבל ובכי לעם ישראל וימי ששון ושמחה לשונאי ישראל.
ומשיבים, על פי הכלל המנחה שאמרו חז"ל: "צדיקים תחילתן ייסורים וסופן שלוה, הרשעים תחילתן שלוה וסופן ייסורים" (בראשית רבה, סו). הצדיקים סובלים ייסורים בעולם הזה, כדי שיזכו לגמול מלא בעולם הבא. הרשעים החיים בשלוה בעולם הזה, זאת כדי שכבר בעוה"ז יקבלו שכר על מעשיהם הטובים וכך ייענשו על מעשיהם הרעים בעולם הבא. נמצינו למדים: הקב"ה גומל לאומות העולם על מעשיהם הטובים מיד בהתחלה, כדי שיוכל להיפרע מהן בסוף. ואילו לבני ישראל הוא מביא בתחילה ייסורים של אהבה המעוררים אותם לתשובה ומכפרים על חטאיהם כדי שבסוף יזכו לטובה שלימה.
במה זכו אומות העולם בשבעים ימים אלו של שמחה להם ובכי לבני ישראל? אומר המדרש (בראשית רבה ויחי) שימים אלו הם בזכות שבעים ימי האבל שעשו המצרים ליעקב אבינו בעת פטירתו.
איש יהודי
במה חטאו בני ישראל שהם היו ראויים לעונש זה? אומר המדרש (אסתר רבה שם): בעלילה גדולה בא המן על ישראל. המן הרשע ידע שהקב"ה שונא זימה, לכן ביקש שיערכו סעודה ומסיבה של פריצות שאליה הוזמנו היהודים. כאשר נודע הדבר למרדכי פנה אליהם ואמר: אל תלכו לסעודה. לא הוזמנתם לסעודה זו אלא כדי לתת פתחון פה למידת הדין. כשמונה עשר אלף יהודים לא שעו אל מחאתו של מרדכי ובכל זאת הלכו לסעודה.
על מרדכי נאמרה במגילה לשון ייחודית: אִישׁ יְהוּדִי (אסתר ה, ב). כל מהותו של מרדכי הייתה שהוא איש יהודי. יהדותו הייתה ניכרת עליו, הוא לא חשש בגינה ולא בוש בה בפני המלעיגים. חזותו העידה עליו כי איש יהודי הוא זה, כיון שהיה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין.
יתירה מזאת אומרת המגילה: אִישׁ יְהוּדִי, הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. יש שהוא יהודי בבית אך לא בעיר. יש להיפך, יהודי בעיר אך לא בבית. מרדכי היה איש יהודי בביתו פנימה, ואיש יהודי בשושן הבירה. בכל מקום: בבית המדרש ובשער המלך, עם היהודים ועם אומות העולם.
את הירושה הזו, הרכוש הזה, מי ייתן ונזכה לרכוש כולנו. עלינו לקחת דוגמה ומופת ממרדכי הצדיק: בהיותנו בלוד או ברמלה, באשדוד או באשקלון. בגורדי השחקים של ניו-יורק, או בכל קצה באירופה - להיות איש יהודי.
אדם כשר בדור
ממשיך המדרש ואומר: בעקבות חטא זה "עמד השטן והשטין עליהם, ואמר לפני הקב"ה: רבש"ע, עד מתי תידבק באומה זו שהם מפרישים עצמם ממך? אבד אותם! אמר לו: ותורה מה תהא עליה? אמר לו: רבש"ע תסתפק בעליונים. אף הקב"ה השווה דעתו באותה שעה. אמר הקב"ה: למה לי אומה זו? מיד אמר הקב"ה הביאו לי אגרות ואכתוב עליהם כליה".
כלומר, הקב"ה קיבל את הקטרוג של השטן, וגזר כליה על עם ישראל ח"ו. כשראתה התורה כך, נתנה קולה בבכי והזעיקה את מלאכי השרת, השמש והכוכבים, שכן כולם לא נבראו אלא בשביל ישראל. עמד אליהו הנביא ופנה בבהלה לצדיקים ולנביאים ואמר להם: השמים והארץ ומלאכי השרת בוכים במר-נפש ומדוע אתם דוממים?
כאשר הגיעו אליהו ואבות העולם למשה רבנו, שאל אותם: האם יש אדם כשר בדור? אמרו לו: יש אדם אחד ששמו מרדכי. אמר להם משה: הודיעו לו שיעמוד הוא משם ואנחנו מכאן בתפילה ובתחנונים כדי לבטל את הגזירה.
שואלים, האם לא היו צדיקים אחרים בדור: הרי היו ביניהם נביאים (חגי, זכריה ומלאכי),אנשי כנסת הגדולה, עזרא הסופר, נחמיה, זרובבל, יהושע כהן גדול ועוד רבים. מדוע כאשר שאל משה רבנו האם יש אדם כשר בדור נתנו לו דווקא את שמו של מרדכי?
ומשיבים, משה רבנו - שכשמו כן היה הרב ומורה הדרך של העם – שאל: האם יש מורה לדור. כדי שאוכל להיעזר בתפילה לה' זקוק אני לזכותו של אדם המכשיר ומחנך את הדור הצעיר בדרך היהדות, התורה והמצווה. לא די במורה המלמד תורה בבחינת: "גמרא גמור זמורתא תהא" (תלמוד בבלי שבת קו, ע"ב) - כלומר דקלום בלבד, בלי להבין וליישם. יש צורך במורה המחנך את התלמידים באופן מלא, בפיך ובלבבך לעשותו. במידה ויש אדם כזה, זכות זו של החינוך הכשר של הדור תעמוד לו להגן עליהם מכליה.
ועל זה ענו לו: יש אדם כשר בדור, והוא מרדכי הצדיק. ואכן המדרש מאמת זאת בסיום דבריו: "מה עשה מרדכי? קבץ כל תינוקות של בית רבן ... והיו צועקים ובוכים ועוסקים בתורה עד שעלתה שוועתם למרום, ושמע הקב"ה .. ואמר מה קול גדול הזה שאני שומע כגדיים וטלאים? עמד משה רבנו לפני הקב"ה ואמר: רבש"ע, לא גדיים ולא טלאים הם, אלא קטני עמך" (אסת"ר, ספ"ח).
את מי הושיב מרדכי לתפילה: האם רק את הזקנים ואת בעלי המשפחה? הוא הושיב דווקא את הילדים. הקולות הללו של מי היו? של תינוקות של בית רבן, הבל שאין בו חטא. בזכות חינוך דור הבנים נתבטלה הגזירה. מה גדול החינוך, ומה גדולה הזכות של מלמדי תינוקות של בית רבן.
טיט ודם
ממשיך המדרש ומספר: "אמרו לו למשה רבנו: רועה נאמן, כבר נכתבו אגרות של כליה על צאנך וכבר היא חתומה. מיד אמר להם משה לאבות העולם: אם בטיט היא חתומה - רחמים נשמעים, ואם בדם היא חתומה- מה שהיה היה".
כלומר, אם איגרת הכליה על ישראל נחתמה בטיט - ניתן לבטל את רוע הגזירה, אך אם האיגרת נחתמה בדם - את הנעשה אין להשיב.
יש להבין את כוונת המדרש: מה ההבדל בין חותמת בטיט ובין חותמת בדם?
האדם הריהו מורכב מגוף ונפש. חותמת הטיט - שהיא חימר - מסמלת את הכניעה לתאוות הגוף והחומר. חותמת הדם - הוא הנפש - מסמלת את הכניעה הנפשית והעמוקה יותר לחטא. זהו ההבדל בין "מומר לתיאבון" ל"מומר להכעיס".
על דרך משל, אדם הזולל וסובא למילוי תאוותו הגופנית, ניתן עדיין לחנך אותו לריסון עצמי ולתזונה נכונה. אך אדם שכבר הדם שלו הורעל, גם הרופאים יתייאשו מלמצוא מזור למחלתו. כך הוא הדבר גם ברוחניות, אם הסיבה לחטאו של האדם כי הוא אינו עומד בפני פיתויי היצר, עדיין פתוחה בפניו הדרך חזרה וביכולתו לשוב בתשובה. אך אדם המזדהה עם החטא באופן אידיאולוגי והוא כופר בעיקר, לא ניתן להחזירו למוטב.
יש ששואלים את הרב שאלות כי הם באמת אינם יודעים את התשובה, אנשים מסוג זה יש ללמד ולהשיב לשאלותיהם. ועליהם נאמר: עֲנֵה כְסִיל כְּאִוַּלְתּו ֹ(משלי כו, ה). אבל יש שאינם מבקשים מענה, הם באים מראש עם התשובות ומקשים את קושיותיהם רק כדי ליצור מהומה וסכסוך, כמחלוקת קורח וכל עדתו. ועליהם נאמר: אַל-תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ (משלי כו, ד). כיון שאותם אלה שהם "מורעלים" רוחנית, אין אף רב מחנך או משפיע שיכול לעזור להם (השווה שבת ל ע"ב).
זהו ששאל משה רבנו: מהי הסיבה שבני ישראל השתתפו בסעודתו של אותו רשע? מה היה אופי החטא?
אם זו הייתה חותמת של טיט - כלומר, אם הם הלכו לסעודה רק לתיאבון, במטרה ליהנות ממנעמי השלטון, ורק החומר הוא שמשך אותם - אזי ניתן לפורר את חותמת החימר. כלומר, לחזור בתשובה וכך לבטל את הגזירה.
אך אם זוהי חותמת של דם – כלומר, שחל אצלם מהפך פנימי והם שותפים לחטא ומזדהים עמו, והשתתפותם בסעודה הייתה להכעיס ובכוונה כנגד ה' ותורתו – הרי שלא ניתן למחוק את החטא שבגינו נגזרה הכליה, כיון שהוא מוטבע בדמם.
השיבו למשה רבנו, שהחותמת היא של טיט, כלומר שניתן לשוב בתשובה ולהתפלל לביטול רוע הגזירה. אמר להם משה: אם כך, תודיעו למרדכי. זהו שנאמר: וּמָרְדֳּכַי, יָדַע אֶת-כָּל-אֲשֶׁר נַעֲשָׂה (אסתר ד, א). רוצה לומר: ידע מה שנעשה בשמים ממעל.
מה זה ועל מה זה
וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת-בְּגָדָיו, וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר; וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר, וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדוֹלָה וּמָרָה. התאבל מרדכי והתפלל לה' לבטל את רוע הגזירה. כינס מרדכי את התינוקות של בית רבן ללימוד תורה ולתפילה. וקרא לעם לתקן את דרכיהם הרעים שהובילו לגזירה ולשוב בתשובה. אסתר שלחה למרדכי בגדים להסיר את שקו מעליו ולא קיבל מהמרירות והאבל. היא ביקשה לָדַעַת מַה-זֶּה, וְעַל-מַה-זֶּה? (אסתר ד, ה). שאלת אסתר במשמעותה הפשוטה היא לדעת בגלל מה התנהגותו של מרדכי היא כך ועל מה הוא מתאבל, ואילו לפי הפירוש הנוסף של שאלתה, בתוך דבריה היה חבוי גם מסר של תקווה ועידוד למרדכי.
אומרת אסתר למרדכי: אדוני דודי, כאשר הקב"ה בשביעי של פסח קרע את ים סוף ובני ישראל עברו בתוכו ביבשה, והמצרים טבעו בים, רצו מלאכי השרת לומר שירה לפני ה'. פונה אליהם הקב"ה ואומר: "מעשי ידיי טובעים בים ואתם אומרים שירה"? (סנהדרין לט, ע"ב). מבחינתו של בורא העולם האדם לא נמדד לפי מוצאו, שכן כולם מעשי ידיו. ולכן אין מלאכי השרת יכולים לומר שירה בשעה שכזו.
אמנם גם בני ישראל שרו: אָז יָשִׁיר-מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות טו, א), וַתַּעַן לָהֶם, מִרְיָם שִׁירוּ לַה' (שם, כו). אם כן מדוע ה' פסל דווקא את שירת המלאכים? ההבדל הוא, שבני ישראל שרו על הצלתם שהרי הם היו מעונים תחת ידי המצרים. כאמור: עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה (שם,ב). אך מלאכי השרת מה להם לשיר, האם גם הם עבדו בפרך במצרים? גם אם נגזר על המצרים את שנגזר, הרי יש להצטער על שהנבראים טובעים בים. ולכן נאמר: וְלֹא-קָרַב זֶה אֶל-זֶה כָּל-הַלָּיְלָה (שמות יד, כ), בניגוד לאמור: וְקָרָא זֶה אֶל-זֶה וְאָמַר (ישעיה ו, ג), שזו שירתם של מלאכי השרת. ואכן באותו הלילה של שביעי של פסח לא נאמרה שירת המלאכים.
אסתר שהייתה נביאה, אחת משבע נביאות (מגילה יד, ע"ב) שלחה למרדכי: אל תחשוש, ראיתי שאמש המלאכים אמרו שירה לפני ה' כל הלילה. אם גזירת הכליה תתקיים, האם לפני הקב"ה תיאמר שירה, האם איננו חשובים לפחות כמצרים? בלשון חז"ל אומרים: לא תהא כוהנת כפונדקית? (משנה, יבמות טז, ו). הלא דברים קל וחומר: אם ביציאת מצרים כאשר טבעו המצרים בים לא ניתן אישור למלאכים לומר שירה, שאין הקב"ה שמח במפלתם של רשעים, כל שכן אם נגזר להשמיד את כל היהודים שלא הייתה נאמרת שירת המלאכים.
וזהו מה שאמרה אסתר למרדכי: מה "זה" ועל מה "זה", מדוע המלאכים קראו "זה" אל "זה" ואמרו שירה? מכאן, שהגזירה עתידה להתבטל ולכן אמרו המלאכים שירה. הגזירה היא רק המעטפת החיצונית למשמעות ולמטרה הפנימית, שהקב"ה רוצה בתשובתנו, והיא נועדה להיות מנוף לחזרה בתשובה.
ממקום אחר
מרדכי עונה לאסתר: איננו צריכים להסתפק בכך, את שלנו עלינו לעשות ולפעול לביטולה של הגזירה. לא לחינם זכית למעמד זה כמלכה הקרובה אל אזנו של המלך, לכן עליך לגשת אליו ולהתחנן בפניו שיבטל את הגזירה שנגזרה על עמך.
אסתר משיבה לו: שהיא לא נקראה לבוא אל המלך זמן רב, ואם תיגש אליו ללא אישור, היא מסתכנת בחייה, אלא א"כ יגיש לה המלך את השרביט ובכך יסמל כי הוא מוחל לה.
עלינו להקדיש תשומת לב למענה ולחומרת התשובה של מרדכי: אַל תְּדַמִּי בְנַפְשֵׁךְ, לְהִמָּלֵט בֵּית-הַמֶּלֶךְ מִכָּל הַיְּהוּדִים. כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר. מה הפירוש מ"מקום אחר"? הכוונה היא לה', שהרבה שלוחים יש למקום. כאמור: כִּי, לֹא-יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ (תהלים צד, יד). וכן הוא אומר: הִנֵּה לֹא-יָנוּם, וְלֹא יִישָׁן שׁוֹמֵר יִשְׂרָאֵל (שם קכא, ד).
פירוש אחר: עלינו לשאוף שהישועה תבוא בזכות אדם כשר ולא ממקום אחר - מתחומו של האחר, ה"סיטרא אחרא". שהרי במידה וכך יהיה, האידיאה של אותם צעירים שנהנו מסעודתו של אותו רשע, תוכיח את עצמה. אבוי, אם רווח והצלה יבואו ממקום אחר, ממדיניות אחרת, בדרך אחרת, ע"י אנשים אחרים. ולא דרך דת ישראל ותורת משה, שהיא דרך התשובה והתענית.
וְאַתְּ וּבֵית-אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ; המן הוא מזרע אגג העמלקי. שהיה מוטל על משפחת אבותייך, שאול משבט בנימין, להשמיד אותו אך הוא חמל עליו. ובעטיו של חטא זה התגלגלה הצרה לעם ישראל. וכיון שירשת חוב פתוח זה של מחיית זרע עמלק, עלייך מוטל לפרוע אותו. אם לא תעשי כך, תאבדי את ההזדמנות לכפר ולתקן את חטאי בית אביך (ראה תרגום שני. אלשיך, שם). וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת, הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת. כעת יש בידייך לפרוע את החוב. ואם לא עכשיו, מי יודע אם שנה הבאה בעת הזו עדיין תהיי מלכה.
כל השומע, רב או תלמיד, סוחר או איש-רוח, צעיר או זקן: דעו כי אנחנו נמצאים פה בעולם הזה לרגעים. לשון חז"ל על הפסוק (קהלת ט, י): "כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשׂה" – "עשה תשובה עד שאתה בכוחך" (ילקוט שמעוני שם). הבה ונעשה את שאנו צריכים לעשות, כל עוד בידינו לעשות. שכן יגיע זמן שבו נרצה לעשות וכבר לא נוכל לעשות.
כאשר אבדתי – אבדתי
משיבה אסתר למרדכי: לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים, כל הכוח של העם היהודי הוא כשהם מכונסים, כשיש ביניהם אחדות. וְצוּמוּ ... שְׁלֹשֶׁת יָמִים. כל המורה לאחרים לעשות דבר-מה, עליו ליישם זאת בעצמו. ולכן גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי, אָצוּם כֵּן.
וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ, אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת, וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי - אָבָדְתִּי. את המסר המר הזה שלחה אסתר לומר למרדכי - אני את שלי אעשה במסירות נפש, ואתם מבחוץ עזרו לי והתפללו להצלחת שליחותי.
וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי – אָבָדְתִּי. מה פירוש הדבר? מדוע אסתר אומרת כי היא אבודה פעמיים? עלינו לזכור, שאסתר צדקת הייתה. היא הייתה נערה יתומה וללא פטרון. אך בידי ה' ובידי הדוד הטוב היא התחנכה בדרך הישרה לפי חוקי התורה. וזהו פירוש הכתוב: וְאֶת-מַאֲמַר מָרְדֳּכַי אֶסְתֵּר עֹשָׂה, כַּאֲשֶׁר הָיְתָה בְאָמְנָה אִתּוֹ (אסתר ב, כ). הרבה פעמים הצעירים שומעים למוריהם, רק כאשר הם נמצאים תחת חסותם. אך כאשר הם מקבלים עצמאות או דיפלומה, או כאשר הם מסיימים את התחייבויותיהם כלפי מיטיביהם - אומרים הם "שלום עלייך נפשי", ו"ברוך שפטרנו".
אך אסתר לא שינתה את ערכיה, בדיוק כפי שהייתה הולכת בדרך הטובה, בענווה ובצניעות בבית מרדכי, כך המשיכה גם כאשר הייתה מלכה בבית המלך אחשורוש. התרגום אומר: לכל שבעת משרתיה קראה אסתר בשמות ימות השבוע. וכששבת הייתה מגיעה, קראה למשרת ששמו שבתא, כדי שלא תשכח לקבל את השבת. זהו מוסר ולקח לכל שומע, שהזמן שחולף והתפקיד הבכיר אל להם לשנות את האדם לרעה.
למען האמת, אסתר התגלגלה ע"י הקב"ה מסובב הסיבות לבית המלך אחשורוש. ה' הוא שנתן בידי המן את החרב שבה הוא יהרג. מי שעוקב אחר סיפור המגילה מגלה, שממוכן הוא זה שהציע להרוג את ושתי, כל זאת כדי שתבוא אסתר במקומה ותגרום למפלתו.
לא היה זה מיוזמתה ובבחירתה של אסתר להגיע לבית המלך, אנוסה הייתה. היא החביאה את עצמה. הפסוק אומר: וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ (שם, ח) – בעל כורחה. וגם בהיותה שם, הייתה כמי שלא הייתה. בפסוק: וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה, יש טעמים עליונים, קדמא ואזלא. כלומר, כל נערה בהגיע תורה הקדימה והלכה, הזדרזה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ (שם, יב). אך בפסוק: וּבְהַגִּיעַ תֹּר-אֶסְתֵּר (שם, טו) יש טעמים תחתונים חבויים ושקטים, שכן אסתר הצניעה את עצמה. "למה נקרא שמה אסתר? מפני שהייתה מסתרת את דברה" (מגילה יג ע"א).
אסתר היתומה האבודה מביתה ומבית אביה מופקדת היא בעל כורחה אצל המלך אחשורוש. אומרת אסתר: וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי - עד כה הייתי אבודה בבית אחשורוש מאונס. אָבַדְתִּי - האם עכשיו אבוא אליו מרצון? לא די שאני אבודה מאונס – עתה אהיה אבודה עוד יותר! (מגילה טו, א).
פירוש נוסף: וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי - לעולם הבא, שכן אני נשואה לערל. על כל פנים, לפחות העולם הזה נותר לי. אָבַדְתִּי – עכשיו איבדתי גם את העולם הזה, שכן כָּל-אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יָבוֹא-אֶל-הַמֶּלֶךְ... אֲשֶׁר לֹא-יִקָּרֵא אַחַת דָּתוֹ לְהָמִית (שם, ד, יא).
תהילים
יחד עם ביאור המדרש, נוהג אני לצרף אליו בדרשה את פירוש מזמור כ"ב בתהילים. בני הקהילה שלנו - מי שעלה שיזכה ביישוב טוב בגוף וברוח, ואלו שנותרו בגולה שעוד יזכו לעלות בשמחה - חיבבו את אמירת התהילים. היו אומרים פרקי תהילים בהשכמה לפני תפילת שחרית ואחרי התפילה, לפני מנחה ובין מנחה למעריב, רב או מעט. את פרקי התהילים היינו אומרים בניגון מיוחד ובנעימה עריבה.
מסופר על הצדיק רבי מרדכי מצ'רנוביל שכאשר אסרו אותו השלטונות התקשו בני הקהילה בקיום מצוות פדיון שבויים. שאלו אותו: רבי, מה נוכל לעשות כדי לפדות אותך כי כל מאמצינו עולים בתוהו? השיב להם הצדיק: כנסו את התלמידים, תינוקות של בית רבן, בבית המדרש וקראו איתם תהילים בניגון, ובזכות ניגון זה ממעמקי הלב אוכל להיפדות ממאסרי. ואכן כך היה.
איילת השחר
לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר; כמה פירושים בדבר: יש אומרים שהוא שם של כלי שיר. ויש אומרים: שהכוונה לכנסת ישראל שהיא אילת אהבים ונאמר עליה: מִי-זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ-שָׁחַר (שיר השירים ז י'). (רש"י, שם).
במדרש נאמר, שמזמור זה אמרה אסתר המלכה בתפילתה, טרם גשתה אל המלך. נמשלה אסתר לאיילת השחר, כפי שהשחר אורו בוקע מתוך חשכת הלילה כאשר האפילה גוברת - כך אסתר המלכה האירה את חשכת הצרות, ובזכות מעשיה הושיעה את עם ישראל מגזירת המן.
אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי; רָחוֹק מִישׁוּעָתִי, דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי. אסתר פונה לה' בתפילתה ושואלת: למה ה' עזב אותה, מדוע הוא מתרחק מלהושיע אותה ולא עונה לזעקתה. הגמרא אומרת, כשהייתה אסתר הולכת לבית המלך הייתה עוברת דרך בית עבודה זרה, ובאותה שעה הייתה מסתלקת ממנה רוח הקודש ולא ידעה שזה בגלל רוח הטומאה ששרתה במקום. אסתר חשבה שהסיבה לכך היא הליכתה אל המלך אחשורוש. לכן היא שאלה: א-לי, למה עזבתני? "שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון"? (מגילה טו, ע"ב).
תפילתם של צדיקים
אֱלֹהַי אֶקְרָא יוֹמָם, וְלֹא תַעֲנֶה; וְלַיְלָה, וְלֹא-דֻמִיָּה לִי. אסתר אומרת לה': מדוע אני שבה ומתפללת אליך יומם ולילה אך איני נענית? הרי הקב"ה רוצה בתפילתם של צדיקים ומייסר אותם כדי שיתפללו אליו. מסיבה זו היו אבותינו ואמותינו עקרים, "מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים" (יבמות סד, ע"א). ורק לאחר שהתפללו היה ה' נעתר להם ומעניק להם צאצאים. אף אני כמותם מתפללת אליך ללא הפוגה , אך איני זוכה למענה.
על בסיס רעיון זה יש פירוש נאה בברייתא של פיטום הקטורת: "תניא רבי נתן אומר: כשהוא שוחק אומר הדק היטב, היטב הדק, מפני שהקול יפה לבשמים" (כריתות ו, ע"ב). כשהוא שוחק – כאשר הקב"ה שוחק את האדם ומביא עליו ייסורים, אומר: הדק היטב - סימן הוא לאדם שיש להדק היטב את המעשים ולפשפש בהם ולתקן את הדרוש תיקון. שכן הכלל הוא: "אין יסורים בלא עוון" (שבת נה, ע"א). היטב הדק – בתמיהה: הסבר זה היה טוב אם הייסורים היו רק מנת חלקם של הרשעים כדי שיחזרו ממעשיהם הרעים, אבל אנו רואים שגם לבעלי מעשים טובים יש ייסורים, צדיק ורע לו. ומשיבים: הסיבה לכך שגם לצדיקים באים ייסורים, מפני שהקול יפה לבשמים – בגלל שהקב"ה מצפה לקול תפילתם של הצדיקים. גם אסתר וגם מרדכי נמשלו לבשמים: הדסה היא אסתר, ומרדכי – כדברי הגמרא: "מרדכי מן התורה מנין? דכתיב: מר דרור (שמות ל), ומתרגמינן: מירא דכיא" (חולין, קלט, ב).
אם ממלאים לאדם מיד את כל רצונותיו, אין לו צורך לבקש דבר. כמשל ההורים המשתעשעים עם הילד ומטמינים את המתנות שהילד רוצה בהם, מאהבתם לילד רוצים הם לדובב אותו שיביע את בקשתו לפניהם. כך הקב"ה מייסר את הצדיקים לשעה כדי שיתפללו אליו ואז ישעה לתפילתם. ואכן : בְּךָ, בָּטְחוּ אֲבֹתֵינוּ; בָּטְחוּ, וַתְּפַלְּטֵמוֹ. אֵלֶיךָ זָעֲקוּ וְנִמְלָטוּ; בְּךָ בָטְחוּ וְלֹא-בוֹשׁוּ.
מבטן אמי א-לי אתה
ממשיכה אסתר ואומרת: וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא-אִישׁ, אינני פונה אליך ה' אלוקי בגאווה ובגבהות לב, כי בלעדיך אין לי דבר ואינני נחשבת אלא כתולעת רומשת. גֹּל אֶל- ה' יְפַלְּטֵהוּ; יַצִּילֵהוּ, כִּי חָפֵץ בּוֹ. יודעת אני שרק מי שמשליך יהבו על עזרתך הוא שיוושע, ורק אשר תרצה בו יינצל.
כִּי-אַתָּה גֹחִי מִבָּטֶן. אתה הוא מוציאי מבטן אמי. בורא עולם הוא היחיד שיודע מה נעשה ברחם האם ודואג לכל צורכי העובר. לא העובר ולא הוריו יודעים מה נעשה עמו או מה יעלה בגורלו. וגם כאשר הוא יוצא לאוויר העולם, אתה הוא מַבְטִיחִי, עַל-שְׁדֵי אִמִּי. הקב"ה הוא שדואג שלאם יהיה מזון וחלב לספק לרך הנולד, שהוא ללא שיניים ונטול כל יכולת לדאוג לעצמו.
עָלֶיךָ, הָשְׁלַכְתִּי מֵרָחֶם; פונה אסתר לה' ואומרת: אתה היית בעזרתי עוד כשנוצרתי ברחם אמי ונותרתי יתומה ללא אב. מִבֶּטֶן אִמִּי, אֵ-לִי אָתָּה. וכשיצאתי מבטן אמי, התייתמתי אף ממנה. ואתה א-לי, היחיד שנותרת למשען ולמגן עבורי. לכן אַל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי, אף עכשיו כִּי-צָרָה קְרוֹבָה: כִּי-אֵין עוֹזֵר.
יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ, כֹּחִי, וּלְשׁוֹנִי, מֻדְבָּק מַלְקוֹחָי, הריני שרויה בצום ובתענית להתפלל על צרת עמי ולבטל את רוע הגזירה וכבר אין בי כוח, לשוני יבשה ודבקה לפי. אֲסַפֵּר כָּל-עַצְמוֹתָי; הֵמָּה יַבִּיטוּ, יִרְאוּ-בִי. מהתשישות ומהרזון אני יכולה לספור את עצמותיי , ושונאי יכולים להביט בתוכי כמו ברנטגן.
יְחַלְּקוּ בְגָדַי לָהֶם; וְעַל-לְבוּשִׁי, יַפִּילוּ גוֹרָל. שונאינו מתחלקים בנו כאילו היינו רכוש עובר לסוחר. כדברי המן לאחשורוש: אִם-עַל-הַמֶּלֶךְ טוֹב, יִכָּתֵב לְאַבְּדָם; וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כִּכַּר-כֶּסֶף, אֶשְׁקוֹל עַל-יְדֵי עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה... וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְהָמָן, הַכֶּסֶף נָתוּן לָךְ; וְהָעָם, לַעֲשׂוֹת בּוֹ כַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ (אסתר ג). אומר המדרש: "אמר הקב"ה: כך אתם מוכרים שלי על שלי? שנאמר: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה), וכתיב: לי הכסף והזהב (חגי ב)". (מדרש רבה תרומה, לג). בראותך את גזירת המן שהפיל עלינו פור הוא הגורל, וְאַתָּה ה', אַל-תִּרְחָק; אֱיָלוּתִי, לְעֶזְרָתִי חוּשָׁה. ה', כוחי ומגני היה קרוב לתפילתי ובוא מהר לעזרתנו.
וכשתושיענו אֲסַפְּרָה שִׁמְךָ לְאֶחָי; בְּתוֹךְ קָהָל אֲהַלְלֶךָּ. נספר את נפלאות ה' ונקבע ימי שמחה והלל. ונלמד לדעת כִּי לֹא-בָזָה וְלֹא שִׁקַּץ, עֱנוּת עָנִי וְלֹא-הִסְתִּיר פָּנָיו מִמֶּנּוּ וּבְשַׁוְּעוֹ אֵלָיו שָׁמֵעַ. ה' אינו מתעלם מתפילת האדם גם אם דל הוא בידיעותיו ובמעשיו, אם רק יתפלל אליו מתוך הכנעה ובלב טהור.
עם נולד
אסתר מסיימת את דבריה ואומרת: יָבֹאוּ, וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ, לְעַם נוֹלָד, כִּי עָשָׂה. כלומר, לאחר שייענו תפילותינו, נספר את החסד שה' עשה לעם שנולד. כשאדם יוצא מהמצר אל המרחב הרי הוא כמו ילד שנולד. כך עם ישראל כאשר הוא יצא מן הצרה והתבטלה גזירתו של המן, גם הוא כאילו נולד מחדש.
אף אנו בני הקהילה הגרוזינית העולים החדשים שזה עתה הגענו לארץ ישראל הרינו כמו עם שנולד מחדש, כמו ילד שנולד אל העולם. מלבד ההשוואה המתבקשת, כיון שיצאנו עירומים אל העולם, שכן הגענו הנה ללא נכסים ורכוש, ואנו חיים עדיין על מזוודות. הרי שההשוואה היא אף מקיפה מכך:
העובר כאשר הוא נמצא ברחם האם, הוא סגור מכל עבריו ושרוי בחושך ובאפילה. פתאום הוא יוצא לאוויר העולם, אל האור והמרחב, ובכל זאת מיד בצאתו הוא בוכה בקול גדול. מה לך בוכה? הרי כולם מטפלים בך ודואגים לך, אתה נושם אויר חופשי ואינך סגור מכל עבר? אבל זה אופיו של הילד, קשה לו להסתגל מיד לשינוי הפתאומי שחל באורח חייו. רק ברבות הימים הוא יכיר בטובה שביציאתו לאוויר העולם.
אף אנו שומעים חלק מהעולים החדשים מתלוננים: למה עלינו הנה? האם זו הארץ שמשבחים אותה? מלבד התנאים הקשים שתיארנו, הרי זה גם חלק מאופי ההתנהגות הטבעי של ילד שנולד. יצאנו אל העולם החופשי, הפה שלנו אינו חסום יותר מחשש ממשטר הק.ג.ב., הגענו לארץ ישראל, ובכל זאת אנו בוכים. אבל אל לנו ליפול ברוחנו, אלו חלק מקשיי ההסתגלות וחבלי הקליטה של הקהילה שזה עתה באה לארץ הקודש. בעזרת השם, ברבות השנים נכיר בחסדו של הבורא עמנו.
מי ייתן שכשם שזכתה אסתר להאיר את חשכת הימים ההם, וכשם שזכינו אנו להגיע לארץ ישראל, כן נזכה לגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.